כיצד ההיסטוריה תעזור לנו לנצח?

ב-28 בנובמבר, בשעת צוהריים מוקדמת, הופעל על הפלוגה שלי בעזה מטען חבלה. במזל גדול, כולנו יצאנו בלי פגיעות חמורות. בעודי מחפה על הפצועים שנפגעו מרסיסים ברגליים וקיבלו טיפול בשטח, הבנתי שגם אני נפצעתי באורח קל למדי: נשרטתי מרסיס במותן. הגעתי עם שאר הפצועים לבית חולים ברזילי ושוחררתי באותו ערב. כחלק מתהליך השחרור, הרופאה שאלה אותי כמה גימ"לים (ימי מחלה) אני צריך.

במחשבתי עלה ירחמיאל פלזנשטיין, שלסיפורו נחשפתי במסגרת תהליך חקר שעשיתי על יהודים שלחמו בנאצים בשורות צבא ברית-המועצות: ירחמיאל נולד באוקראינה למשפחה של חסידי חב"ד, התגייס לצבא האדום, היה לקצין ונלחם במלחמת העולם השנייה. בפעם הראשונה הוא נפצע בהפגזה ארטילרית, איבד את השמיעה באחת האוזניים וחזר לקרב. בפעם השנייה הוא נפצע בצווארו מירי של צלף. הפגיעה הייתה כמעט קטלנית, אך לאחר השיקום, פלזנשטיין חזר שוב לחזית. רק לקראת סוף המלחמה, לאחר שנפצע בפעם השלישית – הפעם נורה ביד וברגל – שיחררו אותו מן השירות והעניקו לו את אות "גיבור ברית-המועצות".

ירחמיאל פלזנשטיין, גיבור מלחמה יהודי. 

חשבתי לעצמי, אני רק נשרטתי, ואילו המשוגע ההוא נפצע פציעות ברוטליות – ובכל פעם התעקש לחזור לתופת. אמרתי לרופאה, "תני לי כמה שפחות גימ"לים." לאחר שלושה ימים חזרתי עם המחלקה שלי לעזה, ויצאנו יחד להתקפה על ג'בליה.

הלם ההווה

אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה. אף אחד אינו יודע עדיין איך ומתי היא תסתיים, ומה יהיו תוצאותיה. הדאגה לשלום החטופים והחיילים נותנת בנו את אותותיה, וכמוה החשש התמידי. במצב זה, המונח "הלם ההווה" שטבע פרדריק ג'יימסון מקבל משנה תוקף. בתקופות כאלה, קשה לנו כפליים לשייך את האירועים למסגרת מפרשת, קוהרנטית, ולמקם אותם על ציר זמן נרטיבי. להתמודד עם ההווה מתוך ההווה בלבד משול לניסיון למשות את עצמנו מביצה טובענית באמצעות משיכה בשערות ראשינו.

מחנכות ומחנכים חווים כעת קושי נוסף: יש ילדים וילדות שנושאים אלינו עיניים כדי שנפרש להם את המציאות הקשה הזאת, ונעשה זאת בזמן שאנחנו בעצמנו מוצפים ממנה. ניסיונות להסיח את דעתם של תלמידינו מהמצב או להבטיח להם ללא כל בסיס ש"בסוף יהיה בסדר" עלולים, לדעתי, רק להחליש אותם בהתמודדות עם ההווה.

למעשה, הדרך היחידה להתמודד עם ההווה ולהימנע משקיעה בו היא באמצעות יצירת עוגנים בעבר ובעתיד לנו ולתלמידינו. כאשר חסרה לנו תפיסת עתיד, העבר נעשה לא רלוונטי וההווה הופך לסבך שלא ניתן לנווט בו. בנקודה זו, אולי ראוי לומר בכנות לתלמידינו: נכונו לדור שלכם אתגרים קשים. אנחנו עומדים בפני תקופה ארוכה של מתח ואי-ודאות, והבחירות שלכם מעכשיו ישפיעו על כולנו.

אבל באילו כלים והגנות נוכל לצייד אותם כדי שיוכלו להתמודד עם דרישה כזאת?

חוסן נפשי, חוסן משפחתי, חוסן לאומי

מחקר שפרופ' מרשל דיוק ואחרים מאוניברסיטת אמורי ערכו בשנת 2010 העלה כי יש התאמה בין ההיכרות של מתבגרים עם סיפורם המשפחתי לבין חוסן נפשי, תחושה כללית של ערך עצמי, קבלה עצמית ויכולת לתכנן לקראת העתיד.

ומה אם ננסה להרחיב את מושג המשפחה למושג עם? איזה כוח יכולים התלמידים שלכן.ם לשאוב מסיפורו רצוף העליות והמורדות של העם היהודי?

למורדים במרד גטו ורשה הייתה תשובה ברורה מאוד על השאלה הזו. יצחק (אנטק) צוקרמן, ממנהיגי תנועת דרור ומי שעתיד היה לשמש סגן מפקד הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה, החליט שהדבר הנחוץ ביותר לחניכיו בעת ההיא הוא פרספקטיבה היסטורית. הוא ואליהו גוטקובסקי יזמו איסוף של חומרים שונים על פרעות באירופה לאורך הדורות. את החומרים הם איגדו לאנתולוגיה בשם "ענות וגבורה" ("פיין או גבורה", ביידיש). האנתולוגיה, שראתה אור ביולי-אוגוסט 1940, סוקרת בין היתר את מסעות הצלב, את גזירות ת"ח ות"ט, ואת הפוגרומים באוקראינה וסביבותיה בעת החדשה. האנתולוגיה מציגה מגוון תגובות של יהודים לאלימות: היו שבחרו להמיר את דתם, היו שבחרו למות על קידוש השם, היו שבחרו להתגונן ולהילחם. במבוא לאנתולוגיה כותב צוקרמן כי:

"העובדות המובאות להלן צריכות לחזק בקרבנו את יצר החיים ואת הרצון להחזיק מעמד בשעה קשה זו. אבותינו מתו על קידוש השם ועמדו בעינויים קשים ביותר בלי להיכנע, ועשו זאת למען רעיון, למען אמת נעלה יותר. בכל עליותינו וירידותינו משולים אנו לעוף החול האגדי, החוזר וקם לתחייה מתוך אפרו."

אנו – מוזאון העם היהודי קם כדי לספר את סיפורו הייחודי והמתמשך של העם היהודי לאורך הדורות ולרוחב המקומות השונים שבהם היו ויש קהילות יהודיות. בתערוכות המוזאון ובתוכניותיו החינוכיות ניתן למצוא משאבים רבים של זיכרון, זהות ושייכות – משאבים כה נחוצים בימינו. לכן כל משאבינו החינוכיים מופנים בשעה זו ליצירת ולהפצת תוכן שייתן חוסן ותקווה לכל התלמידות והתלמידים, המורות והמורים, נשות ואנשי כוחות הביטחון וכל באי המוזאון.

פרספקטיבה של עם: פעילות לדוגמה בכיתה

ניתן להמחיש את העיקרון הגדול הזה גם בפעילות פשוטה בכיתה: כל תלמיד או תלמידה מקבלים עזר עם ציר זמן הנע מן העבר אל העתיד (X) וציר נע בין ביטחון ושפע למצוקה ומחסור (Y). ראשית, התלמיד.ה בוחר.ת שלוש חוויות או רגעים שמחים מחייו/חייה, ושלושה רגעים קשים או מאתגרים, וממקמ.ת אותם על מערכת הצירים, כאשר הרגעים הטובים נמצאים מעל ציר ה-X והרעים – תחת ציר ה-X. לאחר מכן, כל תלמיד.ה משתפ.ת תלמיד.ה אחר.ת במה שכתב.ה.

בשלב השני חוזרים על אותן הוראות (שלושה אירועים מעל הציר ושלושה תחתיו), אבל הפעם בוחרים אירועים מהעבר – המשפחתי, הקהילתי או הלאומי. לאחר שיתוף בזוגות פעם נוספת, התלמידים בוחרים אירועים מההווה או העבר שהם רוצים שהילדים שלהם והדורות הבאים במשפחתם יכירו ויזכרו. פעם שלישית ואחרונה משתפים בזוגות את מה שכתבו, ואז מכנסים את כל הכיתה לעיבוד של המתודה בהנחיית המורה.

מטרת הפעילות היא פיתוח היכולת של תלמידות ותלמידים לספר את סיפורם במעגלים מתרחבים (בין הסיפור האישי לסיפור של כלל עם ישראל), כסיפור עם עליות ומורדות. בנוסף לביטוי האישי והדיאלוגי הטמון בפעילות זו, אנחנו מאמינים שהפרספקטיבה ההיסטורית בפעילות תעניק לתלמידות ולתלמידים חוסן בהתמודדות עם קשיים בהווה ובעתיד.

אנחנו לא יודעים מתי יחזרו החטופים ולא כמה חיים עוד נאבד במלחמה הזו. אין ביכולתנו להבטיח בשלב זה תחושת ביטחון פיזית ונפשית. אך אנו יודעים שהעם היהודי עבר תקופות קשות בעבר והצליח תמיד לצמוח מתוך השבר. החוסן של הדור הבא תלוי כעת במחנכים ובמחנכות בעלי תקווה לעתיד והיכרות עם ההיסטוריה, שיֵדעו להסיר את האבק מהעבר ולגלות בו אוצרות שיתנו לתלמידיהם כוחות להמשיך אל עתיד טוב יותר.