הקול של אנשי החינוך, אנשי המעשה: הפודקאסט החינוכי שנולד לזכרן של שלוש נשים אקטיביסטיות שנרצחו במלחמה

מיכל מדמון, מורה למתמטיקה ומנהלת קהילת חינוך 2020, יצאה לפגוש את ד"ר דפנה גרנית דגני, מנהלת בית הספר להתמחויות במכון מופ"ת, יועצת אקדמית למנהל מחוז דרום ומרצה במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי. כעת היא גם יוצרת פודקאסט. מה נוסף לעשייה שלה מאז פרוץ המלחמה?

בתקופה האחרונה יצרת פודקאסט חינוכי מיוחד.

"נכון. בשנתיים האחרונות אני מנהלת שני ערוצים, אחד של המכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי שנקרא 'בשביל החינוך' ועוסק בהכשרות מורים פורצות דרך. יש בו פרקים מרתקים עם מיטב המרצים על חדשנות חינוכית באקדמיה. הערוץ השני של מחוז דרום נקרא 'חינוך בתנועה מתמדת'. בכל שנה המחוז בוחר נושא מרכזי, ואני מראיינת אנשים תחת הנושא הזה. למשל, בשנת בן גוריון, הקלטנו פרקים עם מוסדות הקרויים על שם דוד בן גוריון וכיצד הם מגשימים את חזון ראש הממשלה הראשון. פרקים אופטימיים ומעניינים. בין חזון למציאות.

"כאשר פרצה מלחמת חרבות ברזל, שני הערוצים התאחדו לערוץ אחד לצורך התקופה. קראנו לסדרת הפרקים הזו 'מה צו הרוח?' שם אני מראיינת את אנשי החינוך, אנשי המעשה, המנהיגים והמנהיגות, חיל החינוך שבעורף. במקביל ובשיתוף עם חוקרת נוספת, ד"ר גל בן יהודה, אני עורכת מחקר איכותני נרטיבי בו אנחנו מנתחות את הפרקים כראיונות לספר מחקרי בשם 'מנהיגות חינוכית בצל מלחמה'."

מהי החוויה שלך כמראיינת?

"הראיונות התחילו חודש אחרי השבעה באוקטובר, והפרקים מאוד מרגשים. לא פעם המרואיינים וגם אני בוכים וממשיכים, אבל אני בדרך כלל מתמלאת בתקווה ושאר רוח מכל קול ומכל מרואיינ.ת. הסיבה שיצאתי לדרך הזו הייתה להנציח שלוש נשים אקטיביסטיות ופורצות דרך שנרצחו במלחמה: תמר קדם, לבנת קוץ, ויסמין זוהר שנרצחה עם כל משפחתה למעט הבן אריאל שיחיה."

שלוש נשים אקטיביסטיות ופורצות דרך שנרצחו במלחמה: תמר קדם, לבנת קוץ ויסמין זוהר. 

"באופן אישי עברתי זעזוע ושבר גדול בשבעה באוקטובר. החלטתי לייצר את הפודקאסט הזה לזכרן. בסוף כל פרק אני מקדישה אותו להן וגם מבקשת מהמרואיינות והמרואיינים להקדיש למי שהם רוצים. בכל פרק אני שואלת את המרואיינ.ת איפה הם היו בשבעה באוקטובר, ואנו משוחחים על השליחות החינוכית, מהסיפור האישי לפעילות הציבורית חינוכית. בעצם אני מבקשת לדעת מה התפקיד של אנשי החינוך בעת הזאת. התשובות מרגשות אותי: להחזיק את התקווה; לחדש את הברית; להחזיר את האמון; להשיב את הקהילה לנגב."

איך מנהלים פודקאסט בשעת מלחמה?

"בדרך כלל הייתי מזמינה את האורחים לאולפן, אבל בעת המלחמה לא הייתה אפשרות כזו. כולם היו עסוקים, ועדיין היה לי חשוב לשמוע ולהשמיע את הקולות האותנטיים, לא בטלפון או בזום, אז יצרנו אולפן נייד. זו הייתה חוויה מיוחדת בפני עצמה. כל פעם אני לוקחת איתי מיקרופון איכותי ואוזניות ונוסעת אל המרואיינות והמרואיינים.

"המטרה שלי היא להביא את הקול של אנשי החינוך שהם אנשי המעשה. לייצר תיעוד היסטורי שנוכל לחזור אליו וללמוד. עשרות אלפי אנשים מפונים מבתיהם וצריכים לקבל חינוך. בעלי התפקידים השתנו. סיפור לאומי מטורף וסיפורי חינוכי חד פעמי."

יש כבר ממצאים מהמחקר שהזכרת?

"הממצאים מרתקים. אחד הדברים המשמעותיים שעשיתי. המחקר שלנו עוסק במנהיגות חינוכית בצל מלחמה, הקולות של חיל החינוך בעורף. בדרך מאוד מפתיעה כולן.ם מדברים על התיישבות, על הקשר והחיבור למקום:

• "חינוך מציל חיים."
• "חינוך מניע קהילה."
• "חינוך מייצר קשר חיבור ושייכות למקום."
• "חינוך מייצר דיאלוג בין הנגב לבין האזרחים."

"אחד הדברים המשמעותיים שעשיתי." ד"ר דפנה גרנית דגני.

"להלן כמה תמות שבלטו בממצאים:

1. מה שעובד בשגרה יעבוד בחירום – ומה שלא עובד בשגרה לא עובד בחירום.

"אנשים בדרום מתורגלים לסבבים. אנשים יודעים מה זה מבצע, שכל כמה שנים יש מבצע: 'ניתן לצה"ל לעבוד ונחזור הביתה.' כאן נוצרה סיטואציה חדשה שלא חוזרים הביתה. פתאום יש משהו שכאילו התרגלו אליו אבל הוא מצב חדש. למשל, לא עובדים עם ווטסאפ אלא רק עם טלגרם, או מפקחת שאין לה אזור פיקוח – אין בתי ספר ואין תלמידים. הפעם החירום הוא עשר דרגות יותר מהחירום 'הרגיל'. היה צורך בהמון יצירתיות ופתרונות מהירים."

2. הדרום כמשק אוטרקי

"תמה מורכבת אך מרתקת: ממנהל המחוז ועד המחליפות של ראש מנהל החינוך במצפה רמון, יש הבנה שהם חייבים להתמודד עם הסיטואציה כאן ועכשיו ולקבל החלטות בעצמם כי הם לבד. המערכת לא עבדה. כל דבר לקח זמן, ויש משמעות רבה למרחק בין הפריפריה למרכז. יש משמעות גם בתפיסה העצמית של המנהיג.ה ואיך הוא/היא יכולים לעזור. אחד האתגרים הבולטים שעלו הוא ההובלה לצד שותפים, אנשי חינוך, אנשי מעשה, שהם עצמם נפגעו במלחמה. המטפלים הם גם הנפגעים – איך עושים את זה?"

3. בלתי פורמליות והסרת חסמים בירוקרטיים

"בעת מלחמה, הצורך למצוא פתרונות מהירים יצר גמישות גדולה במערכת: הקמת 37 גני ילדים בתוך שבועיים, בית ספר פיזי עם 14 כיתות הוקם בתוך שבועיים לילדי אשכול ים המלח, הקימו בית ספר בשלושה ימים לילדי ישוב יבול (להקים בית ספר לוקח בדרך כלל חמש שנים). נוצרה סיטואציה שהיו צריכים למצוא פתרונות מהירים וקיבלו תמיכה ולגיטימציה להסיר חסמים: לוותר על מסמכים, לוותר על מכרזים ושלבים בירוקטיים ובשילוב חברה אזרחית, תנועות נוער וכל מה שהיה צריך כדי לגרום לזה לקרות. מבינים שזה עכשיו או לעולם לא. כל המערכות התגייסו לדבר הזה. גם משרד החינוך."

4. קרב ההסברה

"המרואיינות והמרואיינים סיפרו שמעבר לניהול החמ"ל החינוכי, הם גם נדרשו להסברה: להעביר מסרים לאזרחים, להעביר מסרים של בשורות מרות. כמנהלים בעיצומה של העשייה הם נמצאים במצב של השהיית הכאב אבל צריכים תוך כדי לשגרר את המסרים שצריך, להתראיין לחו"ל, לגופים, לתקשורת, להיות נושאי הבשורה בלי שיכינו אותם לזה מעולם. לבקר כל כך הרבה פצועים, תלמידים שנרצחו, הלוויות בחברה היהודית וגם בחברה הערבית. הם נתפסים כאנשי המערכת ובעצם צריכים לייצג את המדינה. כולם מציינים את הצורך בעדכון ובפרסום צעדיהם והחלטותיהם תוך כדי תנועה."

מהי התובנה שלך בעקבות הריאיונות עם אנשי החינוך, אנשי המעשה, הללו?

"בעזרת החינוך אפשר לייצר תקומה. החינוך הוא הסיבה לחזור הביתה. אם יהיו מקומות ללמוד, אנשים יחזרו הביתה. איך יוצרים את החיבור בין המקום לאזרחים? בעזרת חינוך. לייצר את השייכות הזו מחדש: התחושה הכי קשה של המלחמה הזו היא שנטשו אותנו, הפקירו אותנו. לכן תפקיד החינוך ואנשי החינוך הוא לייצר את החיבור מחדש."

להאזנה לפודקאסט "מה צו הרוח".