נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
מאז אירועי השבעה באוקטובר כולנו נעים בין ייאוש לתקווה ובעיקר מנסים להיאחז בשגרה מסוימת. בזכות הילדים, לנו אנשי החינוך אין הרבה ברירה אלא לשדר "עסקים כרגיל" ולספק עבורם עוגן. מצד שני, העבודה עם הילדים מאפשרת לנו צוותי החינוך לראות את האור מבעד לסדקים, להגיע עם חיוך, להתמלא בתקווה וליצור יחד איתם חוסן נפשי.
ההבנה שככל שניצור הרגלים מקדמים ונחזור לפעולות השגרתיות שלנו, כך יתאפשר לנו ליצור עבור התלמידות והתלמידים קרקע יציבה, הובילה אותי לשלוף שוב את הכלי שהיה עבורי מאוד משמעותי לפני המלחמה ומוכיח את עצמו גם במהלכה. מהו, אתן שואלות? במילה אחת: הסכמים.
כל מחנכת בישראל יודעת עד כמה מלאכת ההוראה היא מורכבת, כמה אחריות יש בה ומעל הכול, כמה היא משפיעה על הילדים. לא אני זו שהמצאתי את המשפט, "כל ילד.ה זקוקים למבוגר שיאמין בהם." אבל אני אחת מאלה שיש לה את הזכות להיות המבוגר הזה.
איך יוצרים גישה שתאפשר לנו גם ליהנות מהדרך, גם לקטוף את הפירות וגם לא לאבד את חדוות העשייה? אחת התשובות שאני מצאתי היא: הסכמים!
הסכמים: כלי משמעותי לבניית יחסי אמון עם התלמידים.
ההסכם הראשון שאני עושה הוא ההסכם שלי עם עצמי. הסכם זה מתחיל בתקשורת שלי עם עצמי: כל מה שאני חושבת, אומרת ומעזה לחלום. ההסכם אומר:
בכל פעם בו עמדתי בהסכמים שלי עם עצמי (והיו פעמים שלא) הצלחתי להשיג את מבוקשי.
הרעיון של ההסכם שלי עם עצמי הוביל אותי להשתמש בו גם עם התלמידות והתלמידים שלי. ילדים אוהבים הסכמים, נרתמים אליהם והפלא פשוט מתרחש. אז איך זה עובד? אתן לכן הסבר עם שתי דוגמאות להמחשה.
בכיתה בה לימדתי, אחד הילדים הגיע לבית הספר באיחור על בסיס יומי. לאחר ניסיונות שונים ולא ממש מוצלחים לגרום לו להגיע בזמן החלטתי לרתום אותו באמצעות הסכם. חשבתי שאם זה עובד עבורי, זה יעבוד גם עבור התלמידים שלי. חשוב לי לציין כי ישנם הסכמים אישיים, שנעשים בדיסקרטיות, וישנם הסכמים שאני נעזרת בהם לרתום את הכיתה לתהליך כולו. במקרה הספציפי הזה בו הכיתה כולה הייתה עדה לאיחורים, ובשל רצונו של התלמיד, ביצענו את ההסכם מול כל הכיתה.
שאלתי אותו איזה הסכם בינינו יגרום לו להגיע בזמן לבית הספר עד סוף השנה כשנותרו חודשיים לסיומה. לא תאמינו מה הוא בחר… כל מבוקשו היה שביום האחרון ללימודים נצא כולנו לאכול שווארמה!
הוא צחק וגם שאר הילדים צחקו… חייכתי ואמרתי לו, "אין שום בעיה! בתנאי אחד, שאתה לא מאחר יותר."
״באמת, שרית? את תבואי איתנו ונלך כולנו לאכול שווארמה?״
"ברור. אני מתה על שווארמה, ובעיקר אני מכבדת הסכמים. ואתה?" שאלתי.
''ברור,'' הוא ענה.
תלמידיי הכיתה גילו התלהבות לצד סקפטיות ברורה – הרי כל השנה הוא איחר בקביעות.
''אני מאמינה בך.'' אמרתי והמשכתי ללמד.
בכל בוקר היו הילדים נרגשים וציפו לתוצאות, האם יגיע בזמן? יום עבר ועוד יום והוא לא איחר, אפילו לא פעם אחת, עד סוף השנה.
אתן בטח חושבות בליבכן שזה לא תמיד עובד, ובטח לא עם כולם, ואתן צודקות! יחד עם זאת, להסכמים איתי יש הבנה נוספת: לא מוותרים כשקשה, ואפשר לבחור בכל יום לפתוח דף חדש ולשנות את אופי ההסכם בהסכמה משותפת של התלמיד.ה ושלי. כשלא מצליחים לעמוד בהסכם, מתקנים אותו ומתחילים שוב עד שההסכם נהיה נכון ומדויק.
מתוך ההתנסות הזו, כמו פטריות אחרי הגשם, התחילו לצוץ הסכמים נוספים אותם דרשו הילדים. החלק הכי מרגש בתהליך הוא שהרצון ליצירת הסכמם בא מהם. הם זיהו את המקומות בהם הם רוצים להשתפר ופנו אליי לעזרה.
מרגע ההסכם התלמיד לא איחר יותר, אפילו לא פעם אחת, עד סוף השנה.
הבטחתי לכן דוגמה נוספת.
אחד מתלמידיי היה בעל שיער ארוך וסירב בכל תוקף לאסוף את שיערו על אף שהתקנון שנכתב על ידי ההורים, התלמידים והמורים מורה על כך. שום הסבר שלי לגבי הרציונל שעומד מאחורי הדרישה לאסוף שיער לא צלח. שלפתי את קלף ההסכמים ושאלתי אותו איזה הסכם יכול לעזור לו להגיע עם שיער אסוף.
הוא חשב לרגע ושאל: "אם אאסוף את השיער במשך שבועיים, תתני לנו שיעור חופשי?" (התלמידים מנוסים ויודעים כי כל הסכם תחום בזמן ואני זו שמאשרת אותו).
"ברור," עניתי. "בתנאי שההסכם יהיה לשלושה שבועות והם יהיו רצופים. אם תגיע ללא שיער אסוף, נתחיל את ספירת הימים מחדש."
במהלך השבועות בהם ההסכם בתוקף זוכרים לעצור, לפרגן על הדרך ולדבר על מהות ההסכם. במקרה של איסוף השיער פירגנתי לתלמיד על היותו נחוש, על כך שאפשר לסמוך עליו, ויותר מכול על כך שהוא יודע לכבד את ההסכם בינינו ואת התקנון, גם כשאינו מסכים איתו.
כך, מעבר לדוגמה האישית שהוא נתן לחבריו, התלמיד הועצם, תחושת המסוגלות שלו עלתה, והרצון שלו להמשיך לדבוק במטרה שהציב לעצמו בהסכם וכן להמשיך ולהשיג מטרות נוספות הפך להיות יומיומי.
כלל חשוב בעניין ההסכמים: העמידה בהסכם תמיד תקבל צ׳ופר ערכי, אישי או קבוצתי.
בכל הזדמנות אני מזכירה לתלמידיי שתמיד אפשר לבחור לעשות איתי הסכמים בלי שיפוטיות, בכל תחום ולכל מטרה. אני נותנת במה לתהליך ומתרגמת את העמידה בהסכם לערכים וחוזקות. כמובן שישנה אפשרות לעשות איתי הסכם אישי ללא שיתוף הכיתה בהתאם לבקשת התלמיד.ה ובתיאום ציפיות.
אז מהו ההסכם הראשון שהייתן רוצות לעשות עם עצמכן?
מוגש באהבה ובהערכה רבה לכל העוסקות והעוסקים בחינוך.
