"הנתינה נותנת נשימה." שיחה מרגשת של שני אנשי חינוך

מיכל מדמון נפגשה עם יהונתן דורון, איש חינוך, יועץ חינוכי ומשפחתי, ומחבר הספר "כל מה שילד צריך", לשיחה מרגשת על האנשים שאיבד, ההתמודדות בהיבט האישי והחינוכי, תפקידם של המורים ומה הילדים צריכים יותר מכול בעת הזו.

תודה על הפגישה, יהונתן. אני מבינה שזו תקופה לא קלה עבורך ושאתה מכיר באופן אישי אנשים שנרצחו או נחטפו.

"כן, הראשונה ששמעתי על הירצחה היא סביון חן קיפר. סביון הייתה הבייביסטרית של הילדים שלי והסייעת בגן של הבן שלי במשך שלוש שנים. היא נרצחה במסיבה הקטנה שהייתה ליד שדרות, מסיבת הפסידאק.

"השנייה היא גילי אדר. כשהייתי מנהל 'עוגן' - מסגרת לילדים עם קשיי התנהגות בבת ים, גילי הייתה שינשינית (ש"ש) במשך שנה ונרצחה בנובה. היא הייתה עסוקה תמיד בעשיית טוב.

"השלישי היה אלחנן קלמנזון, שנהרג מירי של מחבל לאחר 16 שעות בהן חילץ תושבים מקיבוץ בארי. כאן כבר נשברתי. זה שבר אותי לשמוע על אלחנן. עבדנו יחד בחינוך בדרום הר חברון שלוש שנים, ושמרנו על קשר. ידעתי שאלחנן פשוט הלך להציל, יצא מביתו בעתניאל בלי לשאול שאלות, למה אחרים לא באו, לא האשים. היה לי ברור שהוא ואחיו הולכים להציל. להציל יהודים."

את מי אתה מכיר בקרב החטופים? כולנו מתפללים לחזרתם.

"איתן הורן. בפנימייה בהדסים אני הייתי רכז והוא היה מדריך שעלה מארגנטינה. איתן נחטף מהממ"ד בקיבוץ ניר-עם יחד עם אחיו. הוא ממש האגריד מהארי פוטר – גם במראה וגם באישיות. מאז שנחטף, אני אומר שאם אלוהים שם אותו ליד הילדים בתוך המצב הנורא הזה, אז אני יותר רגוע. איתן אדם מצחיק ואופטימי."

במה מתרכזת העשייה החינוכית שלך בימים אלה?

"אני מעביר הרצאות מצולמות לגיל יסודי ולגיל תיכון. היה שלב שנתתי הרצאה ל-8000 בני נוער בזום וזה נתן לי נשימה. הנתינה נותנת נשימה."

כיועץ חינוכי, מה אתה רואה בתקופה הזו?

"באיזשהו מקום, אנחנו כהורים שותקים, אבל הילדים חיים את האימה, הבלבול, האובדן וחוסר הוודאות. אני חושב שהילדים צריכים שניתן להם טקסט לדבר את מה שקורה.

"כשראיתי את הכתבה של נסלי ברדה על אלחנן, אז בכיתי ונתתי מקום לאובדן. למוחרת בבוקר לא קמתי טוב, הייתי עצבני מאוד, וכשהורדתי את הילדים בבית הספר ראיתי שהעיניים של הבת שלי דומעות. שאלתי אותה מה קרה, אבל היא אמרה שרק אחרי בית הספר היא תגיד לי. כשהיא חזרה היא אמרה לי שהיה לה קשה איתי בבוקר באוטו, שהייתי קשה ועצבני, ואז סיפרתי לה על אלחנן. 

"מה שאני אומר: הילדים צריכים לדעת מה ההורים חושבים ועוברים. הילדים צריכים שנחבר את התחושות שהם חווים – למילים. בהתאמה, אבל להגיד."

מדברים הרבה על חוסן בימינו, מה זה אומר עבורך?

"חוסן זה להגיד לילדים שלנו שאנחנו גם פוחדים, אבל ביחד. לספר על עם ישראל שתמיד עבר דברים קשים ותמיד שרד כשידו על העליונה. שרשרת של העם שלנו והסיפורים שגדלנו לתוכם. את זה הילדים צריכים לקבל מאיתנו.

"גם לא להבטיח דברים שלא נוכל לעמוד בהם. למשל, אמא פנתה אליי לגבי בתה בת הארבע שנגמלה מחיתולים. התחילו האזעקות, והילדה אמרה לה: 'איך אני אלך לשירותים ותהיה אזעקה?' האמא אמרה לה: 'אל תדאגי לא תהיה אזעקה.' ואז כן הייתה אזעקה כשהילדה הייתה בשירותים, ועכשיו היא ברגרסיה. אי אפשר להבטיח שלא תהיה אזעקה, זה גדול מאיתנו, אבל אפשר להבטיח שאנחנו ביחד."

האם זה תפקידם של אנשי החינוך להיות המרגיעים הלאומיים?

"כששואלים אותי איך להרגיע את הילדים, אני קודם כל שואל אם אנחנו רגועים. יש ציפייה שאנשי החינוך יתפקדו כרגיל – זו ציפייה לא הגיונית ולא הוגנת. אנשי חינוך רבים איבדו אנשים, הם גם הורים לחיילים, הם גם בתוך המצב הזה, והם צריכים לנשום."

שיחה מרגשת של שני אנשי חינוך: מיכל מדמון ויהונתן דורון.

יש משהו שמפריע לי באופן אישי בהתנהלות שלי. בשיעורים הראשונים מאז שהתחילה המלחמה, הייתי מביאה לכל הכיתות שלי אייטמים חדשותיים שמרוממים את הנפש. היינו קוראות ביחד פרק תהילים להשבת החטופים ולשמירה על החיילים. עם הזמן אני שוכחת מזה ונכנסת לכיתה כרגיל, זה כואב לי וחסר לי.

"תחזרי לזה! בינואר הייתי אמור לטוס לפורטוגל עם אחי להשלים את הדרכון. הסיפור של אלחנן סגר לי את זה. אני מצטער על כל שקל שהוצאתי על דרכון זר. מבחינתי, אלחנן היה אומר שיש דרך לצאת מהעולם הזה, ואדם צריך לבחור איך. הבת שלו אמרה שיש בה כעס על זה שהוא הלך ועשה, ואני מבין אותה, אבל זה שהוא עשה פעולה אקטיבית זה מיוחד מאוד. אמרתי לעצמי שבמקומות שאין אנשים כמו אלחנן – אני לא רוצה להיות, מקומות וארצות פסטורליים ככל שיהיו. אנחנו צריכים להכיר את הנופלים וללמוד מהם."

מה הילדים בעצם צריכים בעת הזאת?

"כמו שאמרתי, הילדים צריכים את הפרספקטיבה שלנו. לדבר איתם על זה. אנחנו דור שני לשואה, ויש לנו חוסן שלקחנו משם. לילדים שלנו אין את זה, והם צריכים את סיפורי החוסן של העם היהודי."

תודה רבה, יהונתן. בדרך לשיחה איתך שמעתי ברדיו על סא"ל תומר גרינברג ז"ל שאמר פעם: "אם לא הייתי בצבא, הייתי חוזר לבית הספר שבו למדתי, מנהל אותו ומשנה כמה דברים." המשפט הזה ממחיש עד כמה החינוך משמעותי ומשפיע. אל לנו לשכוח זאת.