"הלוואי שיכולתי לחזור רק לרגע ל'צרות' של השישה באוקטובר." מכתב הגעגוע של מורה לתלמידיה בעוטף עזה

בשער הנגב יש שמיים אחרים. עבורי השמיים שונים בשער הנגב בזכות החורשה בכניסה לבית הספר, בזכות ריחות הגידולים החקלאיים, בזכות החווה החקלאית והכלבייה הטיפולית, בזכות אנשים טובים, בוני הארץ, מלאי אמונה שיכול להיות פה טוב יותר. הייתה לי הזכות הגדולה להגיע בכל בוקר לגן עדן, למשפחה שלי, לילדים שקצת שלי.

השבעה באוקטובר שינה הכול.

שמי חן, אני מתגוררת באופקים מזה ארבע שנים ויש לי 36 ילדים. שלושה שילדתי, 32 שלא ילדתי, וכלבה מתוקה ושובבה בשם במבה שנחשבת גם. 32 הילדים שלא ילדתי מתגוררים במקום הכי יפה בארץ. הקיבוצים היפים והירוקים, הקהילה העוטפת, האור בעיניים והחיוך התמידי. התלמידות והתלמידים האהובים שלי והוריהם, שכבר מזמן הפכו לחברי נפש, בונים בשער הנגב משהו טוב. היו לנו תוכניות גדולות לשנת תשפ"ד.

האמנו שאפשר להפוך את שער הנגב לגן עדן. בכל חיי זה המקום שעבורי היה הכי קרוב לזה.

הילדים שלא ילדתי בנו בית קבוע בליבי. נהניתי לראות איך הם מתבגרים לנגד עיניי, הופכים מילדים לנערים ונערות. הצוות החינוכי היו לי כאחים ואחיות, ואני הייתי בגג העולם. בשער הנגב נוצרה לי משפחה נוספת, נבנה לי בית. הסיכון שכל הזמן ריחף מעלינו נשאר רחוק. הרגשתי הכי בטוחה בעולם. עבורי השמיים היו בהירים ומבשרי טוב.

לשער הנגב באמת יש שמיים אחרים, אך בשבת ההיא הפכו השמיים לקודרים וסוערים.

בשבעה באוקטובר בשעה 6:36 בבוקר, צפיתי באימה במסך הטלוויזיה שנצבע בכתום. קבוצת הוואטאפ הכיתתית התמלאה בתמונות איומות והודעות קוליות מפוחדות. רציתי להגן על הילדים מהמראות שאותם לא קלטתי בעצמי. התקשרתי להורים ולילדים כדי להרגיע, לכוון, פשוט להיות שם עבורם. היום אני מבינה שגם קצת עבורי. כעסתי על עצמי שאני לא איתם. אני מרגישה חלק אבל רחוקה.

רציתי שהילדים שלי, החברים שלי, ידעו שאני שם. אני איתם, בליבי, במחשבותיי, בתפילותיי. עד היום אני לא יודעת אם הצלחתי. הבנתי את צו השעה ברגעים האלו: להיות משענת עבור ילדים והורים שאיבדו את היציבות. ברגעים אלו לא הבנתי את חומרת המצב, השמועות זרמו עם נהר שוצף של סרטונים ותמונות. עדיין לא הבנתי.

ברגע אחד עולמי קרס. החושך שמחבלים הביאו החשיך כל תחום בחיי: ביתי באופקים כבר לא היה בטוח, חבריי ברחבי העוטף איבדו הכול, הבית השני שלי בשער הנגב התפורר ונחרב, ולא יכולתי לעשות דבר. הילדים בכיתה שלי התרוצצו בראשי, במחשבותיי ובליבי. קיוויתי שעדיין נותרה בהם תמימות, שעדיין הם מאמינים בטוב שיש בעולם הזה.

את התחושות שחשתי אזכור לעולם.

הגעתי יחד עם ילדיי לביתם של הוריי לכמה שעות, שהפכו לימים ולשבועות. בכל יום הייתי מכינה אין ספור רשימות, מדברת עם ילדים והורים שחייהם איבדו כיוון. מילאתי את היום שלי בעשייה עבור אחרים. בלילות דיברתי עם חברה, שיחות ארוכות לתוך הלילה מלאות בבכי, בגעגועים לאנשים שאינם, לבן הזוג במילואים, לתלמידות ולתלמידים, לבית, לחיים שהיו ואינם עוד. עם הדמעות שלנו יכולנו למלא את הכינרת.

השנה הייתה כבר מתוכננת. ציפיתי בכליון עיניים ל"אחרי החגים". הדרך שהייתה עבורי סלולה ומוכרת הפכה למטושטשת מרוב דמעות. בבוקר יום שישי התקשרה אליי מנהלת בית הספר וגייסה אותי למרכז הלמידה שהוקם באילת. בשניות הבנתי שזה הדבר הנכון לעשות, שוחחתי עם משפחתי ונסענו לשם עוד באותו היום.

אילת לא הייתה אילת. בתי המלון היו עמוסים באופן לא רגיל, נרות זיכרון על כל שולחן, תמונות של אנשים מחויכים שאינם עוד. הייתה תחושה של שבעה המונית. מדי פעם קולות צחוק רמים, ומיד אחרי קולות של בכי והתפרקות. מסביבי היו הרבה אנשים בדיוק כמוני, בלוני הליום מרחפים באוויר, מנסים למצוא קרקע יציבה.

באילת פגשתי לבבות מהלכים. אנשים מוארים מתנדבים מכל רחבי הארץ, שרק רוצים לעשות טוב. אחרי שיחות רבות, אין ספור חיבוקים מאנשים שבכלל לא הכרתי ותמיכה אינסופית – חזרתי לנשום. בכל נשימה התחזקתי יותר. הבנתי כמה שיש לי לתת.

התחלתי לראות קדימה. הצלחתי לתכנן, בהתחלה שעה קדימה ואז יום ואז שבוע. הייתי גאה בעצמי על הכוחות שבכלל לא ידעתי שיש בי. הבנתי שהמלחמה הארורה הזאת יכולה לגרום לי לשקוע ולהיעלם בתוך עצמי, או לגרום לי להישאר עם הראש מעל המים ולקוות שמישהו ישלח יד, יעזור לי לצאת מהחול הטובעני. אני בחרתי להיות מי שתבנה את מה שנהרס, שתעזור לברוא עולם יותר טוב עבור הילדים שלנו.

"אני בחרתי להיות מי שתבנה את מה שנהרס, שתעזור לברוא עולם יותר טוב עבור הילדים שלנו." מרכז הלמידה באילת.

הבנתי שלכל אחד יש תפקיד כדי לעזור למדינה לנצח. התפקיד שלי הוא ליצור שגרה לילדים שהשגרה היא בלתי אפשרית עבורם. רציתי לעזור לילדים להרים את הראש ולהמשיך קדימה למרות חוויות איומות שעברו, למרות משפחה וחברים שאיבדו.

בכל בוקר לימדתי במרכז הלימוד לתלמידי שער הנגב שפתחנו באילת, בצוהריים התקשרתי לתלמידים שלי ולהוריהם, ואת הערב הקדשתי לילדים שלי. כמות משחקי הקופסה שהיו לי בחדר לא הייתה מביישת גן ילדים... הזמן איתם נתן לי את הכוח להמשיך.

המלון הפך לבית, והמפונים ששהו שם הפכו לשכנים. בכל ערב זכיתי להיתמך ולתמוך, להישבר ולבנות את עצמי מחדש, לצחוק, לבכות והכול ביחד. הצעתי את עזרתי למי שרק יכולתי. בכל בוקר התבוננתי בראי וראיתי איך לאט לאט העיניים פחות נפוחות מבכי, העיגולים השחורים מחוסר שינה נעלמים, ואפילו הצלחתי לחייך יותר. מדי ערב שוחחתי חברים רחוקים שיחות ארוכות על החיים, על הרוע הטהור שהיה והטוב שעוד ינצח.

הגעגועים לתלמידות ולתלמידים שלי, לצחוקים שהם רק שלנו, מכרסמים בי. אחרי ששובצו לבתי ספר, יש משהו שנרגע בי, הם בטוחים. אבל הם בטוחים עם מורים אחרים. הקשר עם התלמידים הפך למהותי ועמוק יותר. אני מתגעגעת ובעיקר גאה בהם, על שגרה בימים מטורפים, על חיבוק ותמיכה גם כשהלב מתפוצץ מגעגועים לבית שאיננו עוד. הלוואי שיכולתי לחבק את כולם, לחזור רק לרגע ל"צרות" של השישה באוקטובר.

"הלוואי שיכולתי לחבק את כולם, לחזור רק לרגע ל"צרות" של השישה באוקטובר." עם הכיתה האהובה.

אחרי חודש באילת ושישה שבועות מחוץ לבית החלטנו לחזור. הרגשתי שזה היה הזמן הנכון לאפשר לילדיי שגרה. כשחזרתי, ביקשתי למצוא את ה"צו 8" שלי. מצאתי אותו בברור חיל. מדי בוקר אני נוסעת לשם ומנסה לייצר שגרה לתלמידים אחרים מבית הספר שלי. כשנכנסתי לברור חיל, יכולתי לנשום שוב את שער הנגב. אושר גדול לצד עצבות תהומית.

אני חן אחרת ממה שהייתי.

אני חן שלמדה לתת את ה-100% שנכונים לה עכשיו, שיודעת להעריך את עצם קיומנו פה, שמוכנה לעשות את מה שנחוץ כדי שכולנו נחזור לחיות במקום המופלא הזה, שער נגב.

ברור לי שמה שהיה לא יהיה עוד. העולם השתנה. בלילות אני מפליגה בזיכרונות על מה שהיה, על האנשים שהיו ואינם, חושבת על איך יהיה להמשיך בלעדיהם. חולמת על העולם שלפני, על מה היה קורה אם... בכל זיכרון הלב מתכווץ. הכאב שם בכל רגע, בכל נשימה, אך אנחנו נלמד לחיות לצידו ונמשיך.

אני מלאה בתחושת תסכול ופספוס, על אלו שאינם עוד, ובעיקר מלאה בתחושות גאווה והודיה על מה שיש.

אין לי ספק שננצח.

מורות ומורים נוספים שרוצים לשתף בחוויות שלהן.ם מהשטח בתקופת המלחמה מוזמנים לשלוח טקסטים לכתובת המייל: [email protected].