נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
כבר ביום הראשון להגעתי למלון נבו בים המלח הבנתי שחייבים להיפגש מיידית. קבענו לשעה תשע בערב, מיד אחרי ארוחת ערב ותפילת ערבית. כל הנוער של קיבוץ סעד, כיתות ט'-י"ב, מתכנסים יחד בחדר הגדול הציבורי היחיד שקיים במלון לדבר על בית הספר.
"מה בית ספר עכשיו? מה זה השטויות האלה? ומי אתה בכלל? ומה באת לנו עכשיו? אתה מבין מה עברנו לפני שבוע במרחבים המוגנים, כשאבא נלחם כמו אריה ואמא שמרה על הדלת, ואיך אנחנו עוזרים כל הזמן עם הקטנטנים כי כל האימהות מבקשות מאיתנו? אז מה עכשיו נהיית לנו מנהל? אתה רוצה לנהל, לך תנהל בית ספר ותעזוב אותנו בשקט עם המסכים שלנו. יש לנו אינסטגרם להשלים וכמה התכתבויות בווטסאפ לסגור."
ככה פחות או יותר דיברו איתי בני הנוער בזמן ארוחת ערב שלפני המפגש. טבעי, מובן, הגיוני, אבל גם מתסכל.
כמה דקות לפני השעה הנקובה, הגעתי מלא אופטימיות וניסיתי לארגן את האולם. בשעה תשע היו שם ארבעה נערים שהסתכלו עליי במבט משועשע. הם שאלו בגיחוך אם אני רוצה להשעות את מי שלא הגיע או לכל הפחות לרשום אותו במשו"ב. התעלמתי, אבל האמת שקצת השתעשעתי בעצמי מעצם המחשבה.
בשעה תשע ורבע כבר הופיעו כחמישה-עשר בני ובנות נוער, והחלטתי להתחיל. פתחנו מעגל וביקשתי שכל אחד ואחת יציגו את עצמן.ם בכמה מילים, וגם שיספרו קצת היכן הן.ם לומדים כשאין להן.ם "מלחמה על הראש". הראשונים ניסו לענות תשובות מאתגרות, מתחמקות, ציניות, אך במהרה ראו שאני מכיר את המוסדות ואנשי החינוך שלהם, וגם נהנה מהציניות שהם בוחנים אותי בה.
לאט לאט התחילו לענות, להשיב, לספר למה הם מתגעגעים. תוך כדי, אני רואה שחלקם גונבים מבט וכותבים לחבריהם בווטסאפ. משעשעים וחמודים החבר'ה האלה. פתאום מגיע גל נוסף של בני נוער, ועד מהרה אין מקום באולם הגדול לכשבעים נערים ונערות מהממים אך גם מתוסכלים. כולם רוצים לספר כמה מילים על עצמם בימים של שפיות, אולי לעצמם ואולי לחבריהם, אולי אליי. נוצרת שיחה והקשבה. אנחנו לא מוכנים לוותר על אף אחד ואחת שמעוניינים לדבר, עד שזכות הדיבור מגיעה חזרה אליי.
אני אומר להם שלא באתי לנהל או למשטר, ובוודאי שלא להכריח אף אחד, אין לי עניין בזה. אני מספר להם בכמה מילים מה עשיתי בעבר וגם למה אני פה איתם. אני שואל בחלל האולם מי כבר משועמם עד עמקי נשמתו ונמאס לו לקום מאוחר אחרי יום של בהייה במסכים ובסרטוני אימה מהשבת השחורה. שני שליש מצביעים בהיסוס ובביישנות, והגיחוך של כולנו על עצמנו מתפשט באולם.
מי היו רוצים ללמוד משהו עכשיו, משהו שהם בוחרים, שמעניין אותם, שנכון להם, אני תוהה בקול. הם מבקשים להבין לאן אני חותר. "תן דוגמאות," ואני נותן. ניתן ללמוד בקבוצות מרוכזות לבגרות ולהשלים פערים במקצועות כגון מתמטיקה, אנגלית וגמרא. ניתן גם ללמוד דברים שהם ממש לא לבגרות, אלא נוגעים פשוט לחיים עצמם, כמו כלכלה ושוק ההון, בישול, כושר קרבי ורגיל, גוף ונפש, טיולים וחקלאות, חסידות ומחשבת ישראל, אומנות ויצירה.
הם שואלים אותי אם אני רציני בגישה שלי, אם אלך עם זה בפועל. אני אומר להם שכן. מזמין לחלום – ולהגשים. אבל יש לי כמה תנאים.
"ידענו. ידענו שתביא לנו תנאים בלתי אפשריים. עזוב, הבנו."
תקשיבו, ואחר כך תחליטו. זה יקרה רק עם מי שבוחרים להגיע, עם קבוצה של לפחות עשרה משתתפים ותמיד בבוקר, ואני אשתדל שזה יהיה מחוץ למלון.
"ומה עוד?" זהו. "וכמה עולה?" לא עולה. "אז מה הקטע?" הקטע הוא שהשכלה וחינוך הם ערכים יהודיים בפני עצמם. שלא לדבר על עמל ומאמץ ושגרת יום.
יאללה, תרשמו. נכין שאלון. נקשיב לכם.
הם יוצאים מהמפגש ורבים מבקשים לשוחח איתי, לשאול ולהציע. נערות ונערים מהממים ואצילי נפש. הלומי מסכים ועמוסי אחריות לגילם הצעיר, אך ניכר שלמרות הגיוון העצום ביניהם, הבסיס הערכי של כולן.ם הוא מוצק ומופלא. פאר ההתיישבות הישראלית.
עכשיו נותר רק לפרוע את הצ'ק וההבטחות שפיזרתי לכל עבר. איך אפשר למלא את החלום כשהגנים של הקיבוץ טרם החלו לפעול, שלא לדבר על בית הספר היסודי והחטיבה, ואין אפילו קמפוסים ותשתיות וציוד או מתנדבים? אבל לאט לאט זה קורה. מחפשים כוחות מתוך הקהילה שיכולים למנף את התהליך, ללוות ולהקים אותו. כעבור שבוע וחצי של לחצים ושיחות, חברת קיבוץ, מנהלת מיתולוגית בשבתון של אחד התיכונים באזור, לוקחת על עצמה את המודל והמשימה.
בבת אחת היא לפתע מתגייסת, מעיפה את כולנו גבוה הרבה יותר ממה שדמיינתי. יחד מגייסים מורים מתוך הקהילה, ואליהם מצרפים מורי העשרה מתנדבים מחוץ לקהילה. בונים מערכת שעות ושגרה, מרחבי למידה יצירתיים משולבי תקשוב וחניכה, פרונטלי ותרגול, יצירה ושינון. הנערות והנערים מגיעים בהמוניהם כי זה כן, מדויק וקשוב להן.ם. היא מגשימה את החלום שלהן.ם. היא מגשימה גם את חלומי שלי.
הנערות והנערים מגיעים בהמוניהם כי זה כן, מדויק וקשוב להן.ם.
כך אני סבור שנראית פדגוגיה קשובה וגמישה, הנדרשת כל כך בעת הקשה הזו. תוכן ההוראה המאורגן והממוסד כבר איננו רלוונטי לבני הנוער שנפלטו בכורח הנסיבות המצערות, נפלטו מביתן.ם הטבעי ולזמן בלתי קצוב. התלישות שלהם מבקשת התבוננות אחרת על תהליכי הלמידה, בהם הם מוזמנים לבחור ולהיות אדונים לזמן שלהם, לתוכן שהם צורכים, ולדמויות שהם פוגשים ולומדים מהן.
הדמויות המנהיגות-חינוכיות נדרשות להיות גמישות וקשובות ומתאימות את אופני הלמידה לדרך שבה התלמידות והתלמידים מבקשים לצרוך אותם, ללא אגו וללא סמכות חיצונית וכוחנית. אין דרך יותר טובה להצמיח מנהיגי חינוך שכאלה, ללא עבודה שכזו יחד עימם.
זו הזדמנות נהדרת עבורנו, אנשי החינוך, להגשים חלומות של הדור המרשים והבריא הזה.
פשוט להיות יחד, לצמוח יחד, להאמין יחד, לחנך ולהתחנך יחד.
