"אם אני לא אתרומם, זה יפגע בהרבה מעגלים שאני נמצאת בהם. התלמידים, הקולגות, המורים."

עינב ברוך היא מדריכת "יד ביד" במחוז תל אביב, אחראית על התמחות וכניסה להוראה, מדריכה פדגוגית בסמינר הקיבוצים ומדריכת מתמטיקה במחוז מרכז. היא דוקטורנטית לחינוך באוניברסיטת חיפה ובין כל אלה אפילו מדריכת זומבה. היא גם אמא שכולה לעידו, בנה הבכור שנפל לפני כשנה במהלך שירותו הצבאי. עד לאחרונה הייתה בחל"ת, אבל זה לא מנע ממנה להתגייס לצו 8 חינוכי בתקופה שבה החינוך בישראל זקוק לה יותר מכול.   

מה את עושה בימים אלה בצל הלחימה?

"בשבוע הראשון הייתי דרוכה מאוד ובכוננות ספיגה, מחפשת שמות בטלוויזיה. אחרי זה הרגשתי שאני לא יכולה להישאב יותר לתוך הרביצה וההמתנה הזו. יזמתי הדרכות עם הרכזות והמורות שלי במחוז מרכז ועם הסטודנטים, הרבה עבודה מהבית. כשחידשו את הלימודים בשבוע השלישי, התנדבתי בבית הספר שבו עבדתי בשתים-עשרה השנים האחרונות כמורה למתמטיקה ובתפקידים נוספים שהיו צריכים."

אחת הסיבות שרציתי להיפגש איתך, חוץ מלקבל חיבוק מאישה מדהימה, היא כדי ללמוד ממך איך קמים ממכה קשה, מעצב גדול ומשתק שמלווה אובדן של ילד שנפל בלחימה.

"אני לא יודעת אם ההגדרה הנכונה היא לקום – לקום זה בעצם לשכוח את הנפילה. זה לא לקום, זה גם לא להתרומם, זה להמשיך. להמשיך את החיים. איתן בעלי מדריך בפנימייה לנוער בסיכון, ילדים שהוצאו מהבית בצו בית משפט. שנינו עוסקים בחינוך, פורמלי לצד הלא פורמלי. החלטנו שלמרות הכול ממשיכים את החיים. אם זה לעשות טיול בת מצווה באיטליה כמו שתכננו, אז נטייל. אם זה להמשיך בדוקטורט. היה לנו חשוב להמשיך לא כדי לשכוח, אלא כדי לשמר איזושהי שפיות. עבור עצמנו והבנות שלנו.

"עידו נפל בשבי שומרון. זה לא קשור לדעות הפוליטיות שלנו, אנחנו פשוט גאים שהילד שלנו נפל במשמרת שלו, הוא שמר על עם ישראל ולא משנה באיזה צד של המתרס. המדינה שמה את האזרחים שם, והמדינה צריכה לדאוג להם. עדיף שחייל נפגע ולא אזרחים. לומדים כל יום לחיות מחדש, עם ובלי.

"בתי האמצעית (היא תמיד תהיה האמצעית) אמרה לנו משפט מכונן: 'נכון שאני אחות של עידו, אבל אני גם יעל ואני רוצה לחיות בזכות עצמי. אני לא רוצה שזה יגדיר אותי.' כשחזרתי ללמד בכיתה ה' אחרי השבעה, התלמידים אמרו לי שאני נראית רגיל. עניתי להם שאני כבר לא אהיה אותו בן אדם.

"ובכל זאת, הייתה לי הזדמנות לעזור במקום החינוכי. למלא מקום של מחנכת שיצא לחופשת לידה. היה מדובר בתלמידים שלימדתי אותם מתמטיקה במשך שלוש שנים. החלטתי לקחת את הכיתה. הרגשתי שאני צריכה להיות אמא של מישהו. ובאמת אין כמו להיות מחנכת. זה תפקיד מאוד משמעותי. היה לי טוב. כשסיימתי את השנה, הרגשתי שאני צריכה להתמסר ללימודים האקדמיים שלי שאני רוצה להתקדם בהם ולהגשים את החלום שלי להיות חוקרת במכון מופ"ת."

מיכל מדמון ועינב ברוך בשיחה מרגשת של אחת על אחת.

לבחור בחיים

"השנה, כמו אצל כולם, החיים היו צריכים להתחיל אחרי החגים והכול השתבש. אני מחפשת לצד האבל הלאומי לבחור בחיים."

מה זה אומר, "לבחור בחיים"?

"לבחור בחיים זו עבודה בפני עצמה. זה לקום בבוקר ולהחליט שהיום יהיה טוב אפילו שיום קודם היה משהו שהזכיר, ריח, געגוע קשה... זה להחליט שאני קמה ומסתכלת על הבנות שלי ואומרת, 'טוב, אותה צריך להסיע, בזה צריך לטפל, לדאוג למורה פרטי...' אני לא חושבת שיש לי פריבילגיה לשקוע כי אני צריכה לשמש להן מודל. ילדים לומדים מדוגמה אישית ולא מזה שחופרים להם במוח. גם פיזית, לא בריא לי להיות עצובה. היה לי קשה מאוד ללכת וללבוש את החיוך כל בוקר. Fake it until you make it. 

"אני בוחרת להקיף את עצמי באנשים שעושים לי טוב. בן הזוג שלי מדהים ועסוק בהנצחה. הוא העביר מעל 60 הרצאות, אפילו בבתי כלא. קוראים להרצאה "בדרכו של עידו" ובה הוא מספר על הערכים שעידו גדל עליהם וזה ממלא אותו. אנחנו מאוד שונים בדרכי ההתמודדות שלנו. הוא הולך מדי שבוע לבית הקברות, אני לא. בנינו בבית חדר הנצחה צמוד לחדר העבודה שלי, ואני מרגישה שעידו תמיד מאחוריי.

"מאוד חשוב לנו כמשפחה שעידו יהיה גאה בנו, שיראה שאנחנו שמחים ומתמודדים. תמיד היה חשוב לו שיהיה טוב גם לחיילים שלנו, אז אנחנו משתדלים למלא אחרי הצוואה הזו."

בימים אלו, ניבה ונקרט, חברה שלך מחכה לבן שלה שנחטף לעזה.

"עידו ועומר, הבן שלה, היו חברים מאוד טובים. למדו ביחד מכיתה ה' ועד כיתה י"ב. חשוב לי שהגורל של ניבה לא יהיה כמו הגורל שלי. עידו מת. הילד שלי לא יחזור. מילדות אני מחוברת לרגש אבל גם מאוד פרקטית. אני אומרת, 'אוקיי, הילד שלי מת ואני לא יכולה להחזיר אותו. אני יכולה להשתדל ולחיות את החיים שלי כמו שצריך.'

"אם אני לא אתרומם, זה יפגע בהרבה מעגלים שאני נמצאת בהם, התלמידים, הקולגות, המורים, המתעמלות בזומבה... זו תחושה מאוד ממלאת להיות משמעותית עבור מישהו אחר. זה מאוד מצמיח אותי וגורם לי להמשיך הלאה. אימצנו כלב לאחרונה וזו עוד מישהו שאני משמעותית עבורו."

עם כל מה שקורה, איך את מוצאת את הכוח לחזור לחינוך והוראה?

"שואלים אותי, 'איך לא נמאס לך?' ואני תמיד אומרת שחינוך זו העבודה הכי טובה בעולם. אין שנה שדומה לקודמתה כי אין תלמיד שדומה לחברו. כל ילד וילדה הן.ם עולם ומלואו, וההתמודדות שלנו איתן.ם היא שונה. לכן העבודה הזו אף פעם לא משעממת.

"בתחילת השנה לקחתי חל"ת מהוראה כדי להגדיל את מעגל ההשפעה שלי ולדאוג שיהיו מורים טובים יותר. בעיניי המפתח להוראה טובה הוא קשר אישי. אני בקשר טוב עם כל הסטודנטים שלי, מרימה טלפון למתמחים, בקשר עם התלמידים שלי, כל הזמן פוחדת שלא יהיה לי מספיק זיכרון בטלפון...

"העושר הפנימי של אנשי הצוות בבית הספר הוא מאוד משמעותי. ללמוד מהשטח זה הכי טוב, ואחת הסיבות שאני מאוד מאמינה בקהילות היא כדי ללמוד ממה שאנחנו עושות ועושים. כל מורה מגיעה עם מה שהיא עשתה לפני. למשל, אני עובדת בהסבת אקדמאים בסמינר הקיבוצים, אנשים שמגיעים עם חיים שלמים לתוך ההוראה.

"אני כל הזמן אומרת שלא נולדתי להיות מורה, צמחתי בתוך העבודה. לכן, בעיניי, הליווי והצמיחה בתוך בתי הספר – מאוד מאוד חשובים. על אחת כמה וכמה בתקופה זו."