מהתופת חזרה לכיתה: מחנכת מודאגת משתפת מדם ליבה

עפרה קריספל היא מחנכת כיתה א' בביה"ס ממלכתי צומח בשדרות שהייתה בלב הסערה ביום שבת ה-7 באוקטובר כשהמלחמה פרצה. היא מתארת את הרגעים הקשים והאימה שחוותה.

איך מתמודדים עם מצב כל כך נוראי, כאדם וכמחנכת כיתה?

"באותו יום שבת המציאות טפחה על פנינו. מראות מזוויעים שלא ניתנים לעיכול. ואז מתחילים להגיע שמות, אנשים שהכרתי ואינם עוד. משפחות שלמות שנמחקו. הורים של תלמידתי מהשנה שעברה שנרצחו לנגד עיניה. תלמיד שלי לשעבר שהכרתי מאז שהיה בן שנתיים ונרצח. שוטרים שהכרתי באופן אישי ששירתו בתחנת המשטרה שהושמדה כולה. ואז ביום שלישי קיבלתי את הידיעה הנוראה מכל – זוהתה גופתו של אחד התאומים של דודתי מירושלים, שהיה ממארגני מסיבת הטבע ברעים. התפללנו שהאח השני ימצא בחיים, אך לאחר כמה ימים הגיעה הבשורה המרה שגם הוא בין הנרצחים. ובכל רגע ידיעות על עוד פצועים, עוד נעדרים, עוד גופות, עוד שבויים.

"ויחד עם זאת, אני חייבת ורוצה להתקשר לתלמידים שלי, שבטח זקוקים לי, לשמוע קול מוכר, מרגיע, מחזק, מעודד. אז אני אוספת כוחות ומתקשרת לכולם, אחד אחד, אחת אחת. ומשיחה לשיחה אני מתעודדת, מתחזקת. אומרת להם כמה אני מתגעגעת ואוהבת. 95% מתלמידי העיר יצאו עם משפחותיהן מחוץ לשדרות. רק שניים מתוך 24 תלמידיי נשארו בעיר. אני כל כך שמחה בשבילם, שיצאו קצת להתרענן. אני בטוחה שרובם עדיין בהכחשה, ורק בהמשך המשקעים הנפשיים יחלחלו החוצה."

כיצד חוזרים לשגרה לימודית אחרי טראומה כזו?

"רבים בשדרות טוענים שכבר הסתיימה שנת הלימודים, שלא נוכל לחזור מתוך הזוועה הזאת לשגרה. גם לטעמי יקח המון זמן להתאפס ולחזור ללימודים. הרבה מהתלמידים איבדו הורים ואחים. אחת מתלמידותיי ראתה את שני הוריה נרצחים לנגד עיניה. גם אני שואלת את עצמי איך אחזור לכיתה? איך אעמוד מול הילדים ואחייך? איך אשדר להם אופטימיות ושמחה כשבתוך תוכי אני מפורקת? כשנחזור לשגרה, הבטחתי לעצמי שאשיג סיוע נפשי גם לעצמי. אנו כמחנכים חווים משבר נפשי לא פחות קשה מהתלמידים. אבל מולם אנחנו חייבים לשדר כוח, אמונה וחיוביות. אני מקווה שנחזור ללימודים מהר, השגרה טובה לכולם – להורים, לילדים וגם לנו המורים."

עפרה קריספל: "השגרה טובה לכולם – להורים, לילדים וגם לנו המורים."

"מי היה מאמין שביום שישי עוד ליטפתי את החתולים וקראתי עיתונים על 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. אז הייתי ילדה קטנה בת שבע. לעולם לא אשכח את המתח, הדאגה והפחד שהשתלטו על הבית. איך עברו ברחובות וצעקו לנו "לכבות את האורות!" החשכנו את הבתים וישבנו בשקט רועדים מפחד, ואז בכלל לא היו לנו ממ"דים. ועכשיו הילדים והתלמידים שלנו צריכים לחוות את אותו הדבר. איך מתווכים להם מצב כל כך מפחיד ומטלטל? פחד שגם אנחנו כמבוגרים לא מצליחים לעכל."

איך לדעתך מחנכות ומחנכים יכולות.ים לתמוך בתלמידים?

"כשנחזור ללימודים נהייה חייבים כמחנכים להיות קשובים בעיקר לצרכים הנפשיים והרגשיים של התלמידים. את התכנים הלימודיים, המבחנים, ההישגים והציונים, נשמור לימים יותר שפויים. לא יקרה שום אסון אם תלמידנו יחמיצו כמה שיעורים בחשבון, אנגלית או מדעים. הרבה יותר חשוב שהצלקות הנפשיות לא ילוו אותם כל החיים. אם אני מוצפת בכל כך הרבה פחדים, קשה לי אפילו לדמיין מה עובר על הילדים.

"אני זוכרת ביום שבת, איך בבת אחד הפחד התחיל לחלחל בתוך גופי. עוד 'צבע אדום' ועוד אחד, ועוד אחד.... ואז התחילו להגיע ידיעות על מחבלים שנכנסו לשדרות. ביקשו מאיתנו להישאר במרחבים המוגנים. נכנסנו לממ"ד והיו שמועות שהמחבלים אצלנו בשכונה. פחד משתק. ואז נכנסות המון הודעות, ואני מתלבטת אם לענות כי אני שומרת שבת. הבת שלי מתחילה לקבל תמונות וסרטונים של תיעודים מהתופת. העיניים רואות, אך הלב מתקשה לעכל ומסרב להאמין."

מה עבר לך בראש באותם רגעים קשים?

"התרוצצו לי בראש המון שאלות - איך זה קרה? איך לא ידענו? איך לא היינו מוכנים? ואנחנו היינו צריכים להיות הכי מוכנים, להמתין להם עם תגבורת וכוח צבאי ולהדוף אותם לפני שמצליחים לפרוץ את הגדר, להגיע אל הישובים ולהפעיל את הנשק. אבל נתפסנו בהפתעה לא מאורגנים, לא מוכנים, הכי חשופים, פגיעים וחלשים. אפילו שהכתובת הייתה על הקיר. הרגשתי כעס גדול ואכזבה עצומה מההנהגה שלנו, שלא השכילה להפיק לקחים ממלחמת יום הכיפורים, שלא היו מאורגנים ולא מוכנים. חשבתי שתוך שעה-שעתיים תגיע תגבורת לשדרות, יגיעו כוחות שישתלטו על האירוע ואנחנו נוכל לנשום. אבל השעות חלפו, והתגבורת לא הגיעה...  

"ביום ראשון האמת כבר הוטחה לנו בפנים. תמונות מזוויעות, לא אמיתיות, לא ניתנות לעיכול. סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור. בלתי נתפס. מתחילים להגיע שמות, אנשים שהכרתי שרק הבוקר היו בחיים ועכשיו אינם עוד. נמחקו! נעלמו! משפחות שלמות! ואני שואלת את עצמי: מה קורה פה? זה לא אמיתי. נכנסתי לעננה של לחץ, דאגה ופחד. לא היו לי מילים. הכול מתערבב, ואני לא ממש מתפקדת. ועוד מחבלים, הרוגים, שבויים ונעדרים. קסאמים, יריות, ואינסוף תמונות, הודעות וסרטונים מזעזעים. פחד אלוהים.

"ושוב מתעוררים בבוקר, ושוב מחבלים בשכונה ואסור לצאת מהבתים. חיים לא אמיתיים. אני מתפללת על החיילים שלנו, על אנשי הביטחון שיחזרו הביתה בריאים ושלמים. הלב כואב, הבטן מתהפכת והנפש לא מעכלת. הלוואי שנתעורר ונגלה שזה היה רק חלום."

כתבה זו היא חלק מסדרת 'מחנכות כיתה' בשיתוף קרן משפחת ליאון - השינוי מתחיל במחנכות.