ישראל במלחמה
בימים אלו, של חזרה חלקית והדרגתית ללימודים, אני יודע שרבים מאיתנו מתלבטים ואולי גם חוששים מהמפגש המחודש עם התלמידים באופן שוטף ויומיומי. העליתי כאן כמה הרהורים ורעיונות שאולי יסייעו ויקלו על המפגש המחודש.
סביר להניח שבימים הראשונים במיוחד, ואולי גם קצת בכל אחד מהימים האחרים, נהיה עסוקים בשיח רגשי, בניטור המיקום הרגשי של כל תלמידה ותלמיד, אוורור רגשות וכן הלאה.
מטבע הדברים שיח כזה יהיה בעיקר עם המחנכים, וגם בשיעורי חינוך נעבור בשלב מסוים גם לתכנים נוספים. מצד שני – מה לגבי השיעורים המקצועיים? האם נלמד כרגיל? גם המתכונת (זום) מאד בעייתית, וגם בסיטואציה הנוכחית, איך אפשר בכלל לחזור ל"רגיל"? למי יהיה כוח לזה? סביר להניח שלאף אחד. אז בכל זאת, מה כן?
נשות ואנשי המקצוע שעוסקות בטראומה הסבירו לנו שחזרה לשגרה כלשהי, ובמיוחד המשכיות למה שהיה לפני שהכל התחיל, הוא אמצעי חשוב לחוסן. כלומר, לחזור ללמוד אינו עול או עונש, אלא חלק מתהליך ההתחזקות שלנו (שגם יועיל לחיילים בחזית). זו אמירה שכדאי בעיניי להתחיל איתה את השיעור המקצועי הראשון בכל כיתה: העובדה שאנחנו מנסים לחזור ללמוד היא חלק מהמאמץ הלאומי לשמור על חוסן, וזה יחזק אותנו וגם יחזק את הלוחמים, הרופאים, השוטרים וכו' – שיבינו שההגנה שהם נותנים לנו אכן עוזרת ומאפשרת לנו לחזור לסוג של שגרה.
אנשי הטיפול בטראומה מספרים שהחזרת חוסן והקטנת הטראומה אינם רק בצד הרגשי, אלא גם בצד הקוגניטיבי. עבור אנשים רבים הפעלת השכל, למידה, חשיבה וכו' הם אמצעים טובים להפחית חרדות, כך שיש לכולנו הזדמנות להוריד את מפלס החרדה של התלמידים ושלנו כשאנחנו עוסקים בלמידה.
בשבוע הראשון ללימודים, הייתי מציע שבכל שיעור, בנוסף לחומרים ונושאים שקשורים למקצוע, נלמד גם חומרים שקשורים למה שמתרחש סביבנו. כלומר, בשבוע הראשון (לכל הפחות) אפשר לעזוב את תכנית הלימודים ה'רגילה', ולשלב בין למידה לבין המצב.
ברוב המקצועות ניתן ללמד תכנים שקשורים למצב ולהתרחשויות בשטח: באזרחות למשל אפשר להסביר מהו קבינט, מהן סמכויות לשעת חירום, מעורבות אזרחית, אמנת ז'נבה שאמורה להגן על החטופים וכו'.
כך גם במקצועות אחרים: בהיסטוריה אפשר ללמד על מלחמת יום הכיפורים, על פרל הארבור, ועל אירועי ה-9/11 (שלושה אירועים היסטוריים שמשווים לאירוע הנוכחי). זה אולי לא נמצא בחומר לבגרות, אבל זה רלוונטי, זה מעניין וחשוב, וירחיב את ההבנה של התלמידים על המצב שלנו.
בספרות ובמחשבת ישראל ניתן להביא טקסטים העוסקים באבל ושכול, במלחמה, ואולי גם בהתגברות ובגבורה וכך גם בשיעורי התנ"ך (קינת דוד, ולמיטיבי לכת, אולי גם איוב).
באנגלית ניתן להקשיב איתם לנאום המדהים של הנשיא ביידן, בלי תרגום כמובן. באמנות יש שפע יצירות שעוסקות במלחמה ובאכזריות שאפשר לעסוק בהן.
בפסיכולוגיה ניתן לנתח את הריאיון עם רחל אדרי הגיבורה מאופקים ולנסות להבין מה הביא לה את העוצמות והחוסן שהצילו אותה ואת בעלה. בגיאוגרפיה ניתן ללמוד על חבל הארץ הנקרא עוטף עזה, על רצועת עזה ועוד.
עיסוק בתכנים הללו יאפשר לתלמידים להציף שאלות, תחושות ורגשות שאולי לא יעלו בשיח רגשי ישיר של שיעורי החינוך וגם ייתן לנו ולהם מעבר פחות חד בין השיח הרגשי לבין הלמידה הרגילה.
ארגון הלמידה בשבועות אלה סביב 'שאלות גדולות' יכול להועיל לתלמידים בארגון המחשבות והבנה של המצב, וגם לאפשר העמקה בסוגיות היסוד שצריכות להעסיק אותנו כמחנכים. הזוועות והאכזריות שהתלמידים ואנחנו נחשפנו אליהן מציבות שאלות גדולות על טבע האדם ועל טוב ורע. הצבת השאלות הפילוסופיות הגדולות הללו כבסיס להחלטה מה ללמד היא לפיכך חלק מתהליך הריפוי של כולנו, החזרה ליכולת להאמין באדם. מחזות הגבורה בחזית, לצד אינסוף ההתנדבויות בעורף, יעזרו לנו להתמודד עם השאלות הללו.
צוות המורים הוא החוליה החשובה הראשונה בתהליך. כלומר, קודם כל אנחנו צריכים להקשיב זה לזו, לאוורר את הרגשות ולעבד את התחושות הקשות שלנו ואת המצב הטראומטי שכולנו חווים. בשלב השני, עלינו להחזיר לעצמנו שליטה על ידי כך שנחשוב ונחליט יחד מהי תכנית הלימודים שמתאימה לתלמידים הקונקרטיים שלנו.
ההצעות הכתובות כאן, כמו הצעות של משרד החינוך או גורמים אחרים, הן רק הצעות. האחריות האמיתית על עיצוב הלמידה היא של המורים. דבר זה נכון גם בשגרה, אך הוא מדויק שבעתיים דווקא כעת, כיוון שתחושת שליטה ופרו-אקטיביות במרחבים שונים של חיינו עוזרים לנו להפחית את החרדות והטראומה.
חשוב וכדאי לשתף את התלמידים בהתלבטויות שלנו, ולאפשר להם להביע את דעתם: מה מעניין אותם ללמוד בימים האלו? איזה מידע על מה שמתרחש חסר להם? אילו שאלות (ולא רק רגשות) עלו בקרבם?. בכך נעניק גם להם חלק מחוויית השליטה במציאות שלהם, שחשובה בעת הזו.
'הערות אזהרה': כל ההצעות הללו אינן אוטומטיות, אלא תלויות גם בהקשר בו פועל בית הספר. למשל, אם מדובר בבי"ס יסודי או אם מדובר בבי"ס שלומדים בו יחד יהודים וערבים, סביר שבימים הקרובים כדאי יהיה להתרחק עד כמה שניתן מעיסוק בזוועות שחווינו, ודווקא העוגן של תכניות הלימודים 'הרגילות' יוכל לסייע בכך. ההצעות הללו מן הסתם גם אינן רלוונטיות למקומות ותלמידים שחוו אובדן במעגל הראשון.
כך או אחרת, בתקופה קשה וכואבת זו מתחדד עוד יותר שתפקידנו כמורים מקצועיים אינה רק ללמד, אלא גם לחנך. הלמידה אינה רק חשובה כשלעצמה, אלא היא חלק מהתהליך החינוכי והתמיכה הרגשית בתלמידים שלנו ובעצמנו.
