"מי שנמצאים הכי הרבה שעות עם ילדים ונוער ויש להם את העין לראות את הקושי הם המורים, הם בחזית."

בפרק המסכם את העונה נתמקד במצבם הנפשי של הילדים שלנו, נושא שהפך לבוער מתמיד בעקבות תקופת הקורונה. נשוחח עם ד"ר עירית דקל, פסיכיאטרית בכירה שבין היתר הקימה את היחידה להתערבות במשבר בתל השומר.

הכצעקתה? מאז הקורונה משהו קרה. מרגישים את זה?

"בהחלט מרגישים, ויש לזה נתונים אמפיריים מכל העולם. אשמח לשתף מהחוויה שלי מהעבודה בשטח. הקמתי בשיבא לפני שמונה שנים יחידה להתערבות במצבי משבר כדי לתת מענה מהיר למצבי משבר שקורים לילדים ונוער, שלא תהיה המתנה ארוכה לפסיכיטארים ופסיכולוגים. היחידה עבדה יפה מאוד, אבל מה שקרה שחצי שנה-שנה אחרי שהסתיימו הסגרים בקורונה, חלה עלייה בארץ ובעולם במצבי משבר של בני נוער, נשירה מבית ספר. מהזווית שלי, הרגשנו שהיחידה כבר לא יכלה לעמוד בכמויות של הפונים ולתת מענה מהיר כי המספרים מאוד גדלו."

איך מצליחים להבדיל בין מצב של "משעמם" לבין מצב שבו צריך להתחיל לדאוג או לעשות משהו?

"מי שנפגעו הכי הרבה היו אלה בשכבת הביניים, שהיו חודשים ארוכים בבידוד בניסיון לאלתר למידה מהבית. אנחנו מבינים היום שלהסתגרות הזו יש מחיר נפשי מאוד כבר – בעיקר לילדים שמלכתחילה נמצאים בקבוצות סיכון. מבחינתי סימן ראשון שהייתי רוצה שמורה תשים לב אליו הוא ילד שמתחיל להחסיר הרבה. אני כפסיכיטארית יותר מודאגת מזה מאשר ציונים או ילד שמפריע בכיתה. דווקא הילדים האלה שפתאום לא רואים אותם, הם הילדים שפתאום הולכים לאיבוד ומסתירים שם איזשהו קושי שמתגבר בכל מיני היבטים.

"אף אחד לא אוהב ללכת לבית הספר. מעטים הילדים בגיל ההתבגרות שקמים בבוקר בהתרגשות רבה מזה. אבל אני חושבת שעד לתקופת הקורונה ברוב הבתים זו לא הייתה שאלה. זה בעצם פתח איזו אפשרות שעברה מתחת לרדאר, ואנחנו כמבוגרים אף דחפנו אותם להיות בבית. וכשיש ילד.ה שיש להם מההתחלה איזושהו קושי, אפילו קושי קטן כמו חרדה חברתית, בתקופת הקורונה הילדים האלה פרחו כי הם לא היו צריכים לחוות את החרדה שלהם, הם פשוט היו בבית. אבל אז הגיע היום וצריך לחזור לבית הספר. הבעיה היא שבתקופה שנמנעו מללכת לבית הספר החרדה מאוד גדלה וזו נהייתה משימה בלתי אפשרית."

מאז האומיקרון כבר עברה שנה וחצי, ומאז הסגרים כבר שלוש שנים. זה לא אמור היה לחלוף?

"אני לא יודעת כי אני חושבת שבעצם אף פעם לא נתקלנו בפסיכיאטריה המודרנית בתקופה כזו ממושכת שילדים ונוער היו בבית. בפועל, יום יום אני יושבת עם הורים שמספרים שהילדים לא חוזרים לעצמם מאז הקורונה. חשוב שמורים יזכרו שמדובר בתקופה מאוד דינמית, ילדות וגיל ההתבגרות היא תקופה שהשינויים הפיזיים והנפשיים מאוד דינמיים. המחיר של להחמיץ שנה של להיות עם חברים, להתנסות בכל מיני סוגים של אינטראקציות חברתיות, של אתגרים התפתחותיים קוגניטיביים, של עצמאות, של לנסוע לבד באוטובוס – כל מיני דברים כאלה, אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. הם דברים שצריכים לקרות באיזשהו חלון התפתחותי מסוים ויש מחיר לזה שהם לא קורים."

כיום אנחנו שומעים ממורים שלתלמידים קשה להתרכז לאורך זמן. הם מתעייפים או משתעממים מאוד מהר. זו תופעה מוכרת?

"המחקר בדרך כלל מפגר אחרי השטח, אז אני מאוד סומכת על המורים אפילו שאני לא מכירה נתונים כאלה. אני מאוד יכולה לחשוב שזה קשור גם לזה שהרגלי הלמידה אבדו בתקופה הזו וגם כמובן לכל המדיה והרשתות החברתיות והחשיפה הכל כך מסיבית למסכים שמשפיעה על יכולות הקשב בוודאות – את זה אנחנו כן יכולים להגיד. בכל זאת, כפינו עליהם להיות דבוקים למסך 24/7 כשלפני כן היו מנותקים מהמסך כשבע שעות מהזמן."

מה מגיע אלייך?

"מאז הקורונה נראה יותר היבטים שונים של חרדה, דיכאון במתבגרים, נשירה מבית ספר שלא בטוח שנצליח לתת לה כותרת פסיכיטארית. הפרעות אכילה זה תחום שאני לא מתעסקת בו, אבל אנחנו יודעים שזה תחום שהעלייה שלו בתקופת הקורונה הייתה דרמטית ביותר."

בואי נדבר על ההיבט המערכתי. מערכת החינוך ומערכת הבריאות הן שתי מערכות נפרדות. המפגש הזה ביניהן מתרחש? עובד כמו שצריך?

"שתי המערכות האלה דלות תקציב ובאמת נאבקות ברמה היומיומית בעיקר על לכבות שריפות, לצערי. אילו הייתה אפשרות לייצר מפגש – למשל בכנס בקופנהגן הציגו פרויקט ענק שנעשה באנגליה של תמיכה בכל מיני רמות במורות ובצוותים חינוכיים על ידי אנשי בריאות הנפש סביב העבודה שלהם, והראו כמה הדבר הזה משפיע על הבריאות הנפשית של ילדים. הרי ברור שבסוף מי שנמצאים הכי הרבה שעות עם ילדים ונוער ויש להם את העין לראות את הקושי הם המורים, הם בחזית."

אז איך זה קורה היום אם אין הדרכה של אנשי בריאות הנפש? איך אנשי חינוך אמורים לזהות את זה?

"הם עושים כמיטב יכולתם. היום זה בדרך כלל נעשה כשההורים באמצע, וזה גורם לעימותים. אין רצף בין החינוך לבריאות."

מהצד של ההורים, עד שרואים פסיכיאטר לוקח המון זמן. מה קורה שם?

"זה בעצם היה הרעיון המקורי של היחידה להתערבות במשבר. לחסוך את ההמתנה, בטח כשהמצב הוא באמת בוער. הנתונים היום הם כאלה שגם את זה אנחנו מתקשים לעשות בצורה סבירה. אני מאמינה שבאמצעים לא מאוד משוכללים ניתן היה, אם הייתה תמיכה של אנשי מקצוע מנוסים במערכות חינוך, להפחית חלק גדול מההפניות לפסיכיטארים."

ומה קורה לאחר מכן? יש ציפייה לחזור לבית הספר ולאיזשהו תפקוד? האם מערכת החינוך יודעת ויש לה כלים להמשיך עם ילדים מאובחנים?

"זאת שאלה מאוד חשובה, כשהטווח נע בין שילוב בכל מחיר לבין מסגרות לחינוך מיוחד. כמובן שככל שהיכולת בתוך המסגרת הרגילה לתת מענה ספציפי תהיה יותר גבוהה, אז יהיה פחות צורך במסגרות לחינוך מיוחד. היום המציאות מאוד תלויה בבית הספר. הרבה מאוד בתי ספר לא מסוגלים, בגלל העומס שלהם, לתת מענה ייחודי. אבל אני לפעמים מאוד מופתעת. הרבה פעמים זה נופל באופן מאוד פרסונלי על מחנכת מסוימת שיש לה את הגישה, וגם היא לא מנסה רק להיפטר מהקושי אלא לעשות איתו עבודה – בטח אם יש איש טיפול שעושה איזשהו תיווך. כי הרבה פעמים חסר מישהו שיעשה את התיווך של המשולש הזה: ילד.ה, הורים ובית הספר."

מה צריך לקרות בשנים הקרובות כדי שהמצב יהיה טוב יותר?

"אני מאוד עסוקה בזה שעם קצת חשיבה ותכנון נכון, ובנייה של מערכות שתומכות במערכת החינוך, אפשר באמצעים לא מאוד אדירים לעשות שיפור מאוד גדול. המציאות היום היא כזו שמפני שאין חשיבה ותכנון – ואם יש, זה משהו שהיה רלוונטי לפני 30 שנה ופחות מתאים להיום – אז אין מענה שהוא ביניים. כשיש ילד.ה במצוקה, מיד מפעילים קצינת ביקור סדיר, בדיקת פסיכיאטר וכו', שבעיניי אם היה מערך מתאים היה אפשר לחסוך את כל התותחים הכבדים בחלק גדול מהמקרים ולעשות משהו שהוא הרבה יותר יעיל ופחות טראומתי למשפחה."

האם כיום יש יותר מקום לשיח רגשי בחברה הישראלית? ועל חשבון מה זה בא בדיוק ביחסי הורים-ילדים? תצפו ותגלו.