פודקאסטים
כולם מדברים על בתי הספר, אבל אף אחד לא מדבר על המבנה של בית הספר: איזו תפיסה פדגוגית עומדת מאחוריו? כיצד הילדים שלנו יושבים שם בסדר, בשקט ובמשמעת – מישהו התכוון לזה. האורח שלנו להיום הוא יונתן שקד, אדריכל שותף במשרד איגרא-שקד אדריכלים בירושלים.
"אומרים שלפעמים דרך המקצוע שלך, אתה מעבד את הטראומה של הילדות. הזיכרון של בית הספר היסודי הוא זיכרון טראומטי עבורי. בית הספר שלי היה מרחב לא בטוח. שנים אחר כך, כשבאנו לראות את בית הספר, הילדים שלי נכנסו ואני נעצרתי לפני החצר ולא הייתי מסוגל להיכנס חזרה למקום הזה. אני חושב שאחד ההיבטים שאנחנו מנסים באדריכלות שלנו היום זה לעצב את המרחבים האלה כדי שיהיו מרחבים מכילים והרבה יותר מאפשרים."
"כבר בשנות החמישים, אחרי קום המדינה, הגדירו את הפרוגרמה הראשונה לתכנון של בתי ספר ומבני חינוך. המסמך הוא ממש ארכאי, ועד לפני שנה הוא היה המסמך המחייב."
"לאחרונה היה איזשהו שינוי, והתחילו להכניס פרוגרמה מעודכנת יותר. בשנה האחרונה רואים מגמה מאוד גדולה של ניסיונות ושל רצון לשנות את הדבר הזה. אבל עד לא מזמן המסמך הזה משנות החמישים היה מסמך התכנון המנחה. היום יש את מחולל הפרוגרמות של משרד החינוך."
"הפרוגרמה לקחה איזושהי תפיסה חינוכית ונתנה לה גודל, ממדים ופרופורציות. כשאנחנו מסתכלים על הפרוגרמה, אני רואה את כמות הכיתות הנדרשת ואילו עוד פונקציות צריך, וליד הכיתה מצוין גודל וגם הסבר: 'כדי שיוכלו להיכנס כך וכך תלמידים, בשורות, בשולחנות של שני כיסאות ליד השולחן.' זאת אומרת שיש איזושהי הטמעה כבר בהנחיות התכנון שהיא גישה פדגוגית שמדברת על מרחב כיתתי סגור, תחום, שבו יושבים בשורות מול מורה."
"אם אני מסתכל על זה רגע בראייה היסטורית, התפיסה הייתה של איזושהי מערכת של שליטה: הכוח והידע מצויים בידי גורם מסוים (המורה, ההנהלה), התלמידים מגיעים לשם לקבל את הידע מהמורה, ויש את החצר. החצר היא המרחב שבו כשאני לא לומד, אני בחצר – וכשאני נכנס חזרה, אני עובר למרחב למידה. בעבר היה בכניסות לבתי הספר מקום לנטילת ידיים – אקט של היטהרות, של הפרדה בין החינוך לבין המשחק, בין המלוכלכך לבין הנקי; צריך לעבור תהליך של היטהרות לפני שחוזרים חזרה לכיתה ללמוד. אני חושב שהיום כולנו מבינים שהמארג הזה השתנה. אין כבר איזשהו מונופול של מורים על ידע, ואין איזושהי תפיסה שאומרת: 'אני כבית ספר רוצה לשלוט על הילדים.'"
"כשקוראים את הפרוגרמה משנות החמישים, הקשיחות והנוקשות יוצאות מתוך הפרוגרמה. אני רוצה לומר שהפרוגרמות החדשות מצד אחד מאווררות יותר. מצד שני, התפיסה הזו של פרוגרמה מבוססת על כיתת אם והדברים שתומכים בה. למשל, המסדרונות מאוד צרים בהשוואה לכמות הכיתות כי הם נגזרו מתוך מחשבה שאומרת 'יש כיתה, ואני צריכ.ה להגיע אליה' ולא יותר מזה. אני חושב שהאתגר הגדול בתכנון בתוך הפרוגרמה זה עדיין להבין שלמקום בין הכיתות יש חשיבות לא פחות גדולה מאשר בכיתה עצמה, והפרוגרמה עדיין מתייחסת לזה בתור המסדרון ולא בתור המרחב המשותף שבו קורית פעילות אחרת מעבר לכיתה."
"נכון. אני רוצה לומר שאפשר לראות בבתי ספר היום את המאמץ הגדול שעושים כדי לשבור את המבנה הישן שתוכנן בפדגוגיה הקודמת. גם הפרויקטים M21 של מרחבים בתוך בית הספר, שמנסים לקחת איזשהו מסדרון וכיתה רגילים אבל לעשות להם איזשהו 'מייקאובר', איזשהו שינוי, ולהתאים אותם לצרכים שנמצאים היום. אני רואה את זה בבית הספר של הילדים שלי, שבמשך שנים הורסים קירות, בונים מחיצות ואזורי לימוד חדשים כדי לאפשר למידה שהיא אחרת. אני גם חושב שהמידות של הכיתה שהוגדרו לכמות תלמידים מסוימת כבר לא תואמות את הפדגוגיה, שכן כל הזמן עוברת איזושהי התפתחות."
"תראה, זה היה מרתק. היינו חלק ממשלחת לקופנהגן, והדבר הראשון שקפץ היה השוני ביחס בין המטרז' שהוא אינו כיתה לבין הכיתה. זו הייתה איזושהי נקודה משמעותית. באופן חד משמעי, כל בתי הספר שהיינו בהם נתנו הרבה יותר מקום למרחבים בין הכיתות כמרחבים לימודיים, כמיני-כיתות, פינות עבודה ועוד. בעצם הקשר בין הכיתה לבין המרחב המשותף הפך להיות דבר משמעותי בפדגוגיה.
"הדבר השני שראינו זה שאין גדרות. מבני החינוך אינם מגודרים; הם חלק אינטגרלי מהרחוב, מהחזית של הרחוב, חלק מהעיר. הם משתתפים בחיים העירוניים ופתוחים בשעות אחה"צ לפעילויות עירוניות. אנחנו כמבקרים יכולנו להיכנס לחצרות של בתי הספר, לעלות לגג של בית הספר ולהסתכל על הדברים גם בלי תיאום. אצלנו קודם כל אתה רואה את הגדר המוסדית הסטנדרטית, ואחר כך אתה יודע לחפש איפה השומר כדי שתוכל להיכנס.
"הדבר השלישי היה העניין של הגג כשטח בעל שימוש משמעותי. הרבה מאוד מהגגות של המבנים שראינו היו מחוברים לרחוב כמרחב ציבורי פתוח בתוך סביבה עירונית – כלומר, הם משמשים גם את הילדים וגם את הסביבה. וזה גם יושב על תרבות. זאת אומרת, לא ראית אנשים עולים לגג של בית הספר בזמן לימודים כי זה לא מכובד. אבל באחה"צ הגג היה מפוצץ באנשים שהגיעו לקלוט קצת שמש."
"אם יש לך משתמש קצה, לנסות לעבוד בצורה משותפת בתהליך התכנון כמה שיותר. אם יש לנו קהילה מסוימת, מונה מנהל.ת לבית הספר, אם יש לנו בית ספר עם איזושהי פדגוגיה מסוימת, ואנחנו המתכננים יכולים להבין את הפדגוגיה ולייצר את האינטרקציה הזו בתהליך התכנון, זה הדבר הטוב ביותר. אבל למשל בבתי הספר שאנחנו מתכננים במזרח ירושלים, בתהליך התכנון עוד לא היה מנהל.ת לבית הספר. וצריך לזכור שבירושלים הטופוגרפיה היא אלמנט משמעותי. כלומר, המגרשים שהוקצו לבית הספר בדרך כלל כוללים כמעט 20 מטרים הפרש גובה בין צד לצד, ואנחנו גם מדברים על סביבה עירונית מתחדשת ומצטופפת – כלומר השטח שנמצא מצמטמצם."
אלי: "בישראל אנחנו רגילים שבתי ספר נבנים לרוחב, בדו ממד. אני זוכר עם רעייתי שביקרנו בבית הספר שהיא למדה בו בניו יורק – וניו יורק צפופה לפחות כמו מזרח ירושלים – ובית הספר היה בנוי מעשר קומות אחת מעל השנייה. הבריכה מעל מגרש הספורט מעל הכיתה. עולים במעלית מקומה לקומה."
"אני חושב שכבר יש אצלנו בארץ כמה דוגמאות מאוד יפות: בתל אביב בונים, יש את המדריך שיצא לבתי ספר אנכיים. אנחנו רואים את מה שקורה בעולם, וזה קורה אצלנו בארץ – זה פשוט המעט ביחס לרוב. היום כדי לקבל את זה, אתה צריך לרתום את הרשות, אתה צריך לנסות לרתום את החברה המתכננת או הבונה. כשאתה מוסיף לזה אילוץ טופוגרפי, אנחנו מגיעים לבתי ספר שמגיעים לחמש קומות. בדרך כלל בחמש קומות אתה מצליח להחזיר את שטחי החצר הנדרשים. אבל משתמשים בכל מה שיש; זאת אומרת, משתמשים בגגות, בטרסות, החצר היא לא אחת גדולה אלא מחולקת, וזו לא רק תוצאה של אילוץ אלא זה גם יושב על הצורך של ילדים במרחבים שונים כדי לאפשר דברים.
"אני זוכר שבבית הספר של הילדים עשינו איזשהו סקר על החצר, וראינו שמרבית הבנות לא משתמשות כמעט בחצר בהפסקות – והתשובה לשאלה הזאת הייתה שתמיד הבנים תופסים את המקום בכדורגל. נוצר איזשהו מרחב שמתוך החצר הגדולה, מגרשי המשחק תפסו את הרוב והשאירו מעט מאוד מקום בחוץ לאנשים שרצו את המשחק האחר. ואני חושב שהאילוץ הזה דווקא מייצר ערך, מאפשר עוד מקומות. כמובן צריך שהמקומות האלה יהיו גם מקומות בטוחים, ואז האתגר הזה הוא גם אתגר תכנוני."
"חוסר הידיעה או חוסר הוודאות גורם לך קודם כל לאיזושהי צניעות. אתה לא יודע הכול, ויכול להיות שבעוד שלושה חודשים פתאום כל מערכת החינוך תתהפך כי הנה פתאום ה-AI הגיעה והחליפה את המורים, ויש לי רובוט שמלמד את הכיתה ואני לא צריך יותר את המרחב הזה. השאלה היא איך אני יוצר מבנה שמתאים לפדגוגיה הנוכחית אבל שיוכל לקבל על עצמו גמישות לפדגוגיות נוספות.
"אני רוצה להוסיף על כל המערך הזה, שחוץ מהתפיסה הפדגוגית האקדמית וכל התכנונים שאפשר לעשות, יש עדיין גורמים מבקרים וגורמים מממנים. זאת אומרת, משרד החינוך מממן היום לפי הפרוגרמה שהוא מאשר. צריך להוסיף על זה שמורים רגילים היום ללמד בכיתה – ומה אם אני מתכנן מבנה אחר? בעצם המורים לא יודעים איך להשתמש בו. אני חושב שאחת התפיסות המעניינות, שחלק מהאדריכלים כבר מתחילים לעשות, זה שאני צריך ללוות את המשתמש.ת, להסביר להם על המבנה. האתגר הוא לאפשר את הגמישות הזו, ואחד המפתחות הוא אולי להשתחרר מהמושג הזה שנקרא כיתה."
איזו מערכת חינוך יוני מאחל לנו? והאם לדעת האדריכל החינוכי כדאי לילדי בתי הספר לבלות יותר בחוץ או בפנים? תצפו ותגלו.
