"איזו סיבה יש שלנכדה שלי מרמת גן יהיו הזדמנויות שונות מבן אחותי מעפולה עילית?"

האורחת בפרק השלישי של הווידיאוקסט מבית הגיע זמן חינוך היא חברת הכנסת אורנה ברביבאי, שנולדה ברמלה וגדלה בעפולה כאחות בכורה למשפחה מרובת ילדים. לימים הפכה לקצינה הראשונה בצה"ל בדרגת אלוף במינוי קבוע, יושבת ראש ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, ושרת הכלכלה בממשלת ישראל.

יש המון עיסוק בפערים האלה בין מרכז לפריפריה, בין החומר שצריך ללמד אותו היום לבין העתיד שמחכה לילדים. בואי נחזור למקום שבו זה התחיל, כילדה בכורה, כתלמידה, איך החוויה הזו זכורה לך?

"גדלתי במציאות חיים מאוד קשה, מהרבה מאוד בחינות. התפקיד שלי כבת בכורה שעוזרת לאמא לגדל את האחים היה חלק מזה שהייתי תלמידה, ובמובן מסוים הייתי עסוקה בלהיות 'ילדה הורית', לעזור ולחנך. חוויית הלמידה שלי תמיד הייתה טובה, פגשתי אנשים טובים לאורך הדרך, והרבה פעמים בית הספר היה עבורי סוג של נחמה, מפלט, להגיע למקום שהוא רק שלי ובו אני יכולה להתפתח וללמוד.

"יצאתי לפנימייה בבת גלים, ומי שהוציאה אותי לפנימייה זו המחנכת אביבה פלג ז"ל שזיהתה בי פוטנציאל. היא לימדה אותי בה'-ו' ונחשפה לתנאים הקשים שגדלתי בהם. כשאביבה סיפרה ביום הורים לאמא שלי שאני תלמידה טובה עם ציונים טובים, אמא שלי בכתה. כשהמורה שאלה אותה למה היא בוכה, אמא שלי ענתה לה, 'אם היית רואה איך היא עושה שיעורי בית על הרצפה, כי אין לנו שולחן בבית, היית מבינה למה.'

"המחנכת אביבה הגיעה לביקור פתע אצלי בבית ונחשפה לתנאים מאוד קשים. היא לקחה אותי אליה הביתה לאורך כל ה'-ו' מדי יום. אני מסיימת ללמוד ונוסעת איתה באוטובוס לגבעת המורה בכרטיסיות שהיא קונה לי – כי אין לנו כסף לכרטיסיות – ואני יושבת אצלה ועושה שיעורי בית כל יום. אביבה מחליטה להוציא אותי מהבית לפנימייה שבה נאספו ילדים מכל הארץ עם בעיות דומות לשלי, ואחר כך הם הצליחו במהלך החיים. בז'-ח' הייתי בפנימייה, ולראשונה הפסקתי ללמוד. התגעגעתי מאוד הביתה. חזרתי הביתה וסיימתי את לימודיי בתיכון בעפולה, התגייסתי לצבא, ומשם זה כבר סיפור אחר." 

ברבות השנים חזרת לבית הספר בעפולה? לראות מה התקדם?

"כן, כשפרשתי מהצבא ב-2014 חיפשתי את הזירות שאני רוצה להשפיע בהן, והיה לי ברור שחינוך הוא הדבר המשמעותי ביותר, שאתה נוגע בכל ילד, וגם ידעתי מה זה עשה לי. התמניתי כיושבת ראש הוועד המנהל של מכללת יזרעאל, כמובן בהתנדבות, ועשיתי מיזמים משותפים עם בית ספר עלומות שבו למדתי. למשל, כל הסיפור הטכנולוגי, שאתה מצפה שתהיה הזדמנות לכל ילד. איזו סיבה יש שרומי, הנכדה שלי שגרה ברמת גן, תהיה שונה בהזדמנויות שיש לה למול עוז, בן אחותי, שגר בעפולה עילית? ואני זוכרת את השיחה שלי עם מנהלת בית הספר, בה שאלתי אותה אם יש טכנולוגיה מונגשת כדי שהילד בפריפריה, מרחק שעה נסיעה מתל אביב, יהיה מסוגל, זכאי, רשאי, צריך – בעבור החשיבות גם לו וגם למדינה –  לקבל את אותם תנאים. והפערים לדעתי הם עדיין מאוד גדולים."

הובלת מערכות גדולות שמה שמשותף להן, בין השאר, זה שהם קלטו את הבוגרות והבוגרים של מערכת החינוך בתחנות חייהם הבאות. בצבא היית ראש אגף כוח אדם והגדרת קריטריונים מה הציפיות ממערכת החינוך במערכת של הצבא. אחר כך, כשרת הכלכלת לגבי מה שוק העבודה צריך. ראית את הפער איפה מערכת החינוך נמצאת ולאן היא מכינה את הבוגרים לבין המציאות שמשתנה בקצב מאוד מהיר. בפרספקטיבה של שנים, איך את רואה את הדבר זה?

"שאלה נפלאה, כי נקודת ההשוואה הייתה לי לאורך שנים במצטבר, כשכל שנה פגשתי בני ובנות שמונה-עשרה. ואם יש משפט שאני לא יכולה לסבול זה שהדור הולך ופוחת. ההסתכלות שלנו היא פשוט אחרת. הדור שלנו פנטסטי. העובדה שבמדינה הזו גדלים ילדים כל כך מאותגרים ביטחונית, כלכלית, ערכית – בארץ הזו גדלים ילדים אחרת, לטוב ולרע, והם מגיעים עם מטען מאוד משמעותי. אני מאוד מאמינה בדור הצעיר, אבל כן יכולתי לראות את הפער בין הצרכים שהולכים ומתקדמים בצבא – טכנולוגיות מתקדמות, נושאים שהצבא עוסק בהם – לבין עם מה שהם מגיעים והרצון שלהם לתרום ולהשפיע. ומה שהיה לפני חמישים שנה, הפער התהומי, עדיין כאן. בפריפריה עדיין קשה, והפוטנציאל לא מקבל את מלוא ההזדמנות כמו שהוא מקבל במרכז. ואז אפשר לראות שיחידות שיותר מתקדמות טכנולוגית מתאפיינות ביותר חיילים שהגיעו ממקומות שההשקעה בחינוך הייתה הרבה יותר משמעותית.

"אני חושבת שבעניין הזה הצבא מוצא את עצמו הרבה יותר מאותגר גם בלצמצם את הפער וגם בחוסר נכונות לוותר על פוטנציאל אנושי יוצא דופן – שלא יכול להיות שרק מפני שלא קיבל במערכת החינוך הזדמנות, העיוות הזה יימשך גם בצבא. לכן הצבא יוצא החוצה אל מערכת החינוך ומתחיל לחפש בשלב יותר מוקדם: פעם זה היה בכיתות יא'-יב', והיום אפילו בכתה ט' וגם בחטיבה, כדי לייצר הזדמנויות. זה מלמד בעיקר על הפער בין מערכת החינוך לצבא."

הפער בין המרכז לפריפריה בעצם אומר שצריך להשקיע יותר כדי שילדי הפריפריה יקבלו חינוך איכותי כמו שמקבלים ילדי המרכז, וזה פער כמותי. אבל אמרת גם שהדור הזה רוצה יותר משמעות וחיבור, וזה פער מסוג אחר. זה מרחק בין הציפיות של בוגרי מערכת החינוך לעומת הציפיות של המערכות שקולטות אותן. על מה את שמה את האצבע? מה מערכת החינוך צריכה לעשות?

"מבחינתי, אביבה פלג ז"ל הייתה דמות מפתח בעיצוב האישיות שלי לצד אמא מאוד דומיננטית. ההזדמנות הייתה כשמישהי זיהתה אותי כילדה עם פוטנציאל שיכולה יותר, ואפילו לקחה אותי אליה הביתה – שזה במובן הקיצוני – ויש לזה משמעות מבחינתי קודם כל במבוגר האחד הזה שמלווה אותך. לכן אני מייחסת חשיבות למי הם המורים בישראל ולאופן שבו מדינת ישראל מתייחסת למחנכים ולמורים וליכולת שלהם להיות דמות משמעותית בפני התלמיד.

"אני מסתכלת למשל על רשות מוניציפלית, ורואה ערים שבהן יש ראש עיר שמחכה למדינה שתעשה את מה שהיא צריכה לבין לקיחת אחריות עצמאית. יש שונות בין ראשי רשויות שעושים את המקסימום להנגיש את התשתיות וההשקעה בחינוך – כי זה הדבר שיעשה את אותה עיר טובה יותר ומתקדמת יותר והוגנת יותר כלפי אזרחיה. אפשר לדבר על כסף כתנאי לפיתוח, אבל זה לא התנאי היחידי. על מה נמדדת מערכת החינוך? רק על המצוינות שבה או אם היא אומרת שהיא לא משאירה אף תלמיד במדינת ישראל מאחור. ההבנייה של הפערים היא כל כך גדולה שאנחנו חייבים לטפל בכל השרשרת שדיברתי עליה מרמת הפרט, המשפחה, מערכת החינוך, בית הספר, צבא וממשלה."

אני חושב על הילדים שנמצאים עכשיו ביא'2, וגוזרים פונקציות וחופפים משולשים ולא מבינים איך זה מכין אותם לעולם שבחוץ, שזמין להם בכף היד, אבל הפער והמרחק מאוד גדול. הצבא יגשר על זה או שהם יצטרכו לעשות את זה לבד?

"הנשיא פרס ז"ל דיבר איתי על זה שבעוד שלו לא היה טלפון, לבני העשרה העולם נגלה בכף ידם. הוא אמר לי לשים לעצמי כמטרה כראש אכ"א שכהם מסיימים שירות צבאי הם גם מסיימים תואר אקדמי. זה היה החזון שלו. אבל לבשלות יש גם משמעות. הריצה הזו לא יכולה להיות הדבר הטבעי, והם צריכים לעבור את התחנות. מה שהם מקבלים בצבא הוא חשוב לא פחות."

איזו מערכת חינוך היית רוצה שתהיה לילדי העתיד?

"אני חוויתי מערכת חינוך טובה. ראיתי אנשים טובים שהגיעו לעולם ההוראה כשחקני נשמה, שראו אותי, והיו מוכנים לאפשר לי לממש את הפוטנציאל שלי, שזה לא טריוויאלי. אני חושבת שזה מה שעיצב את האישיות שלי בכלל בחיים, כי לאורך השנים אני שואלת את עצמי אם אני עושה עבור אחרים מספיק, כמו מה שעשו עבורי. האם אני ממקסמת את הסמכות שיש לי כדי לתת את אותה הזדמנות למי שזקוק, ואם אני רואה את מי שנמצא שם מספיק טוב, והוא מספיק נוכח בחיי כדי להשפיע גם עליו."

ועל מה אורנה ברביאי מודה לאלי הורוביץ בסיום הריאיון? תצפו ותגלו.