ישראל במלחמה
לאחרונה ישנה עלייה מדאיגה ברמת האלימות והבריונות בבתי ספר, ברשתות החברתיות ובמרחב הציבורי. רק ביוני האחרון פורסמה כתבה ב-ynet לפיה תלמידת בית ספר יסודי באיזור המרכז הוחרמה בחרם חברתי קשה מדי יום ביומו על ידי התלמידות בכיתתה. הילדה ספגה קללות, אלימות פיזית, איומים, השמצות ועלבונות מצד תלמידות אלה. בסופו של דבר, הילדה התמוטטה, נזקקה לטיפול רפואי ונקבעה לה נכות קבועה. כל זה קרה בלי שהצוות החינוכי התערב במתרחש או דיווח להוריה.
לצערנו אנו עדים לכך שאנשי הצוות החינוכי, אשר אמור להוות הגורם הטיפולי המסייע במצבים אלה, ניצבים חסרי אונים מול מציאות עגומה זו. מורים ומנהלים אינם תמיד מצוידים בידע ובמיומנויות הנדרשים כדי לפתח תוכנית התערבות טיפולית לילדים הפוגעים, ולא פחות חשוב – לילד הנפגע. כך נוצר פרדוקס בו הצוות החינוכי שאמור לטפל במקרי האלימות, הבריונות והחרם עומד מנגד ואינו מטפל במקרים אלה, וגם אינו מבקש עזרה מקצועית למיגור האלימות מגורמים טיפוליים חיצוניים. בכך הוא הופך לשותף פסיבי לאלימות זו ותורם הלכה למעשה להגברת האלימות בבית הספר.
כשהצוות החינוכי עומד מנגד ואינו מטפל במקרים אלה, הוא הופך לשותף פסיבי לאלימות זו ותורם הלכה למעשה להגברת האלימות בבית הספר.
בתוך מעגל האלימות הזה, עומדים ההורים מתוסכלים נוכח היעדר תוכנית התערבות ראויה בפוגעים ובילד הנפגע. תחילה, ההורה פונה למחנך הכיתה שמכיר את הילד. אם המחנך לא מספק פתרון, ההורה פונה למנהל או ליועץ, או לשניהם. הבעיה היא שההורה עשוי להיתקל בתופעה של גיבוי הדדי בין אנשי הצוות, גם כאשר האירועים לא טופלו כראוי. לעיתים, על מנת להתנער מאחריות על מקרי האלימות, הצוות החינוכי יחפש את האשמה בקורבן עצמו, בילד הנפגע, במאפייניו או בדרך התנהלותו, הגם שלא נפל בהם פגם.
נוכח האשמת הקורבן, על לא עוול בכפו, ההורה מוצא עצמו מתמודד עם התמודדות כפולה: מצד אחד, הצורך להגן על הילד שלו ולמצוא מענה טיפולי הולם באמצעות אנשי הצוות החינוכי – ומידת מוכנותם להשקיע בפיתוח תוכנית התערבות איכותית ומקצועית, יישומה ופיקוח על יישומה – ומצד שני, עיסוק בהאשמת הקורבן של הילד שלו.
לאור מציאות זו, ההורה נאלץ להתמודד עם כמה דילמות מורכבות:
דילמת האמון: האם לתת אמון בצוות החינוכי, באיזו מידה ולמשך כמה זמן? עשייה חינוכית, ובפרט תוכנית התערבות טיפולית, אורכת זמן. ההורה נתון בדילמה למשך כמה זמן הוא נותן הזדמנות להצלחתה של עשייה זו או של התוכנית הטיפולית במיגור האלימות.
דילמת המעורבות: ההורה מתלבט אם לערב גורמי פיקוח חינוכיים בית ספריים או גורמים חיצוניים, כמו משטרה ורווחה. למעורבות זו יש השלכות מבחינת יחסי האמון בין ההורים לבין הצוות הניהולי. כמו כן, מאחר שמעורבות גורמים אלה היא לעיתים נקודתית, ההורה לא בטוח לגבי מידת האפקטיביות שלהם במיגור ארוך טווח של האלימות כלפי הילד שלו. ומפני שההורה מצוי באינטראקציה ארוכת טווח עם הצוות החינוכי, הוא מתלבט לגבי השפעה של פנייה זו מבחינת טיב היחסים העתידי עם הצוות החינוכי, שאחראי גם על ההתפתחות הלימודית, החברתית והרגשית של הילד.
דילמת ההעברה: עקב מקרי אלימות, ההורה מתלבט לעיתים קרובות לגבי העברת הילד הנפגע למוסד חינוכי אחר. להעברה זו ישנן השלכות מרחיקות לכת מבחינה לימודית, חברתית ורגשית. ההיבט הגיאוגרפי של סגנון המגורים הוא בעל תפקיד מכריע בקבלת החלטות בהקשר זה: מגורים בעיר מאפשרים ניידות בין מוסדות חינוכיים במידה רבה יותר מאשר בית ספר יחיד ביישוב קטן וקהילתי. כאן ישנה מורכבות שמתבטאת בניתוק הלכה למעשה מהקהילה אליה המשפחה משתייכת, ניתוק חברתי בעל השלכות ארוכות טווח גם בהיבט של חינוך בלתי פורמלי (למשל השתייכות לתנועות נוער פנים יישובית). ישנה גם משמעות כלכלית, מבחינת הסעות למוסד החינוכי שההורה יידרש לבצע וכן תשלום אגרות חוץ המסתכמות בעשרות אלפי שקלים לאורך השנים.
דילמת המסר: העברת הילד הנפגע עלולה להתפרש באופן מוטעה כהסרת האחריות החברתית והמוסרית מן הילדים הפוגעים ומתן לגיטימציה למעשיהם הנפשעים. ההורה נמצא בדילמה מהותית של העברת הילד שלו לבית ספר אחר בשל ראיית טובת הילד שלו מצד אחד, לבין המסר המוסרי-חברתי הבעייתי העולה מהעברה זו וכן מתן לגיטימציה באופן עקיף למעשי הילדים הפוגעים.
העברת הילד הנפגע עלולה להתפרש באופן מוטעה כהסרת האחריות-החברתית מוסרית מן הילדים הפוגעים ומתן לגיטימציה למעשיהם הנפשעים.
דילמת האחים: לרוב לילד הנפגע יש גם אחים או אחיות שלומדים או עתידים ללמוד באותו בית הספר בו התרחשו אירועי האלימות. מצד אחד, אם האחים נשארים ללמוד באותו בית הספר, יחסי האמון עם הצוות החינוכי שהתערערו משפיעים באופן ישיר על ההתנהלות של ההורה גם לגבי האחים של הילד הנפגע. מצד שני, העברת האחים מבית הספר הקיים פוגעת בהם באופן ישיר ומנתקת אותם מחבריהם. כלומר, במעגל הראשון ישנה התמודדות של ההורה עם הילד הנפגע וטיפול במצב, ובמעגל השני ישנה התמודדות של ההורה עם ההשלכות על האחים של הילד הנפגע.
מלבד הילד הנפגע עצמו, אשר עשוי לשאת בהשלכות פוסט-טראומטיות בעקבות אירועי האלימות, גם ההורה עשוי להתמודד עם השלכות אלה. אירועי התקיפה מלווים בתחושת חוסר האונים שלו לסייע לילדו. הורים רבים חשים בדידות בתהליך אותו הם חווים, ולעיתים אינם נוטים לשתף את המורכבות של הימצאות בסבך הטיפול באירועי האלימות כלפי הילדים שלהם מחשש לסטיגמה.
בתהליך הטיפול באירועי האלימות והדאגה לילד שלהם, ההורים עשויים "להזניח" את הסיוע או הטיפול הרגשי בעצמם, ולכן חשוב שההורים יהיו גם מודעים לחשיבות פנייתם לקבל מענה רגשי עבורם. אנו ממליצות להורים להגביר את מידת המודעות שלהם לדילמות אותן הם חווים, להמשיג את השלבים בתהליך ההתמודדות שלהם עם תופעת האלימות כלפי ילדיהם ובעיקר ולבדוק את זכויותיהם, אשר נראה כי לא תמיד הם מודעים להן.
בנוסף נמליץ להורים לפנות לגורמי שירות פסיכולוגי ייעוצי (שפ"י), שירות פסיכולוגי חינוכי (שפ"ח) או למועצה לשלום הילד על מנת שיוכלו לקבל מעטפת רב-מקצועית למצב הרגשי של הילד הנפגע לצורך התמודדות עם מצבי האלימות בבית הספר.
