"בואו נחפש את אלה שיודעים ללמוד: ללמוד שפה, ללמוד קוד, ללמוד מתמטיקה ולהפוך אותה לשימושית." 

האורח בפרק השני של הווידיאוקסט מבית הגיע זמן חינוך הוא אסף כהן, הידוע בכינויו "פיזר", ממובילי ההייטק הישראלי שהיה בעברו סגן מפקד יחידת 8200. היום נדבר איתו בין היתר על הפער בקבלת הטאלנטים של מערכת החינוך אל תוך מערכת צבאית מאוד מתוחכמת.

אסף, שגדל והתחנך בקריית מוצקין, מגדיר את החוויה הבית-ספרית שלו כממוצעת, מעין בית חרושת לציונים. הוא מעיד שמה שעיצב אותו היה דווקא מה שקרה אחרי שעות הלימוד – הפעילויות של אחרי בית הספר שכללו תנועת נוער, מועצת תלמידים עירונית, הדרכה ועוד. שם, לדבריו, קרו לו שני דברים: הוא פגש אנשים שדומים לו, עם תחומי עניין משותפים, ובנוסף למד מיומנויות אחרות של החיים כגון ניהול זמן.

מה אתה זוכר מהתקופה הזו?

"עשיתי ארבעים ומשהו יחידות בגרות בלי סיבה טובה לכאורה, חוץ מללכת ולעשות חמש יחידות בכל מה שאתה ניגש אליו. בבית הרעיון של חינוך היה מאוד משמעותי, חייבים ללמוד ולהיות תלמידים טובים. היה ברור שאני אלך תמיד על הכי הרבה ושאני יכול להשיג ציונים גבוהים. למשל, למדתי ערבית ובאיזשהו שלב החלטתי שאני רוצה להפסיק ולא לגשת לבגרות. הבעיה הייתה שהיינו רק חמישה תלמידים בכיתה, והמורה ביקשה שבכל זאת אגש. כמובן שבסוף עשיתי את הבגרות."

ואז מגיע הצבא. כשאתה מגיע ליחידה, אתה פוגש בפעם הראשונה קורס טרום צבאי תובעני, מה שלא היה לך קודם. הולך לך בקלות?

"פחות. תמיד הייתי מהתלמידים הבולטים בכיתה, ופתאום אתה מגיע לכיתה שכולם בה תלמידים בולטים. התחרות הרבה יותר קשה והיא גם מודגשת, היא על השולחן, רוצים שתהיה תחרות בכיתה. מתחילים ללמוד בשמונה בבוקר ומסיימים בשתיים-עשרה בלילה. פתאום הייתי באמת צריך לשבת ללמוד כמו שצריך.

"הנקודה היא שנוצר הווי סביב זה – כולם יושבים ולומדים – וזה הופך להיות חלק מהחוויה, חלק מהחברותה. זה הרבה מעבר לסוגיה של ללמוד את הקורס, אלא מה קורה אחרי? הכול עוטף אותך כדי שתצליח לעמוד ביעדים. ואף אחד לא עף מהקורס, כולם עומדים בדרישות – והן לא מינימליות."

אמרת תחרות והישגיות. מצד שני, כולם עוברים את הקורס ואין משמעות לציון. איך זה מסתדר ביחד?

"כשאתה בוחר את האנשים, שהם מצטיינים ומגיעים כבר עם מהות של תחרות, רק צריך להסביר להם שיש פה תחרות. אפילו שלא מתחרים על כלום, אין פרס בסוף, אפילו לא על שיבוץ. עצם זה שאתה יודע שמסתכלים עליך כל הזמן ומודדים אותך ביחס לאחרים מדרבן אותך. וזה לא יוצר חיכוכים או אינטריגות. האווירה מאוד טובה." 

עם השנים, אתה מתקדם במעלה הדרגות ובעצם עסוק בלבחור את הדורות הבאים. אתה כל הזמן צריך לבחור את הטובים ביותר, והם באים מתוך מערכת החינוך. מה אתה רואה לאורך השנים? מה משתנה בהם?

"בהתחלה כשנפגשתי עם המועמדים במיונים, הייתה רלוונטיות מאוד גבוהה למה שאתה מביא איתך מבית הספר. המקצועות שלך שיקפו משהו, בעיקר המקצועות הריאליים. אחד התהליכים שראינו הוא שיש לאט לאט התרחקות. זה לא שהציונים לא משקפים, זה שהידע לא משקף. במהלך השנים הגענו לאיזושהי נקודה שאולי עדיף כאלה שלא למדו את המקצועות – בואו נחפש את אלה שיודעים ללמוד: ללמוד שפה, ללמוד קוד, ללמוד מתמטיקה ולהפוך אותה לשימושית." 

זאת אומרת, זה בכלל לא הידע – זו היכולת ללמוד.

"בחלק מהמקרים ראינו שהידע שהתלמידים הגיעו איתו היה פשוט לא נכון, שמלמדים אותם דברים לא נכונים. למשל בשפה הערבית, כל מיני ניואנסים. הגענו למסקנה שיותר קל ללמד אותם מאפס. היום זה שלמדת ערבית כבר לא מקנה לך יתרון. האם אתה יודע ללמוד ערבית? האם אתה יודע ללמוד משהו חדש? והיום גם המיונים נראים ככה." 

אלי: "מבחן הכניסה ל-8200 הוא לא 'תראה לי משהו שאתה יודע, שלמדת בבית הספר', אלא היכולת להתמודד עם מצב חדש, לא מוכר, מסובך."

אסף: "בחלק מהמסלולים, מסלול הסייבר למשל, יש הסתמכות על ידע קודם – אבל לאו דווקא מבית הספר." 

אם אני הורה לילד ושואל את עצמי, מתוך סל הבחירות שיש לי לקראת החינוך של הילדים שלי, מה כדאי לי שהם ילמדו? כדאי לי שהם ילמדו מתמטיקה? פיזיקה? מה שהם רוצים?

"ההמלצה שלי, ומה שאני מיישם בבית, זה שהילדים שלי ילמדו מה שהם רוצים ומה שמעניין אותם – כי ככה הם ישיגו את הציונים הכי גבוהים, וזה גם יאתגר אותם מספיק כדי להמשיך לחקור את זה אחר כך. 

"במיונים עצמם יש חלוקה לשני מסלולים: סייבר ושאינו סייבר. מסלולי הסייבר, שהם גם מאוד קשים, כן מסתכלים על ידע קודם: אם יש לך תשתית ידע, אם עשית יחידות בגרות או שיש לך רזומה ממקום אחר, כי בסוף קוד הוא קוד. אם כתבת קוד פעם, אני יכול לקחת את זה ולשפר אותך, אבל יש לך את הבסיס לכתוב קוד. יש את האזור השני שאינו סייבר, האזור המודיעיני והשפה וכן הלאה, שם הדגש הוא הרבה יותר על יכולות הלמידה, על מי שאתה, על מנהיגות, על הובלה, על תחרות – כי אלה אנשים שאתה לא רוצה שהם יעשו רק תפקיד מאוד ספציפי אלא גם שיובילו קבוצה, יובילו תהליך. הדגש הוא אחר.

"אם פעם היינו שמים דגש על ציונים, היום בתפיסה אנחנו מסתכלים על המבחנים הראשונים בצו ראשון. היום זה פחות משנה מה למדת. בגלל זה גם המבחנים בכל המסלולים לא נגמרים בזה שעברת מבחן בכתב על ידע כזה או אחר, אלא גם מבחנים קבוצתיים, ריאיון עם פסיכולוג, להתמודד עם אתגרים נוספים, לראות אותך בקבוצה, איך אתה מתמודד עם לחץ. הילד בן השמונה-עשרה תוך שנייה מקבל החלטות של חיי אדם – צריך לדעת להתמודד עם זה."

היום אתה בתפקיד הכי חשוב שלך, אתה אבא. הילד הגדול בחטיבה. כשאמרת לו לבחור את מה שהוא אוהב, מה הוא בחר?

"הוא בחר ללכת לרובוטיקה, שזה אחרי שעות הלימודים, אבל בית הספר מעודד את זה מאוד וזה חלק מהמעטפת. הם גם זכו במקום השני בתחרות ארצית והתקבלו לתחרות העולמית ביוסטון שם זכו במקום השמיני. במשך חודשיים הם התאמנו לקראת התחרות והיו צריכים להמיר את כל הידע שצברו ואת הפיץ' שלהם לאנגלית. הם קיבלו מזה כל כך הרבה. 

"וכאן אני רוצה לשים כוכבית קטנה על האירוע השלילי או הפחות חיובי. כשהם התקבלו לתחרות, הסבירו לנו שהעלות היא 7,000 דולר לילד. כל ההורים אמרו מייד כן. עכשיו, אנחנו מתל-אביב מחתך סוציו-אקונומי גבוה. אני תוהה מה קורה עם הילדים שלא יכולים? אף ארגון לא משתתף – איפה משרד החינוך? איפה משרד המדע? העירייה? אני מכיר קבוצה שלא נסעה כי ההורים לא יכלו לממן את הנסיעה."

רגע לפני סיום, תנסה להסתכל אחורה אל התקופה שהייתה נער ולדמיין את מערכת החינוך שהייתה רוצה שתהיה לנער הזה. מה אתה רואה לנגד עיניך?

"אני חושב שהמילה 'בחירה' היא מאוד משמעותית. היכולת לבחור באמת בדברים שיותר מעניינים. הדבר השני זה מיומנויות לחיים. כיום אני עושה הרבה שיחות עם לקוחות ומשקיעים, מה שנקרא פיצ'ים. הפעם הראשונה שהגעתי לעשות פיץ' הייתה לפני שנתיים, וזה היה אחד הדברים הגרועים שעשיתי בחיי. את זה אפשר ללמד – את החשיבה על רעיון, איך מציגים, עמידה מול קהל. אלה מיומנויות שהן הרבה יותר דרמטיות מחלק מהחומר הנלמד. המיומנויות האלה מאוד חסרות, ולמערכת החינוך יכול להיות חלק מאוד משמעותית בלטפח אותן ולייצר איזושהי תשתית שממנה אפשר לגדול." 

כיצד אסף הפך להיות בצבא אוזן קשבת לחייליו ומה קרה ביום שהפך לסגן אלוף? תצפו ותגלו.