שלכם, מורה מודאגת

מילים אלה נכתבו לאחר חודשים של מחשבות וימים טרודים.

אני מחנכת ומורה לעברית (לשון) מזה שמונה שנים, חמש מתוכן בבית הספר הנוכחי. אני מלמדת בתיכון בבית ספר שש שנתי במדד טיפוח 9.5. מה אומר מדד הטיפוח? הוא מצביע על כמות תלמידים שאין מי שיעיר אותם בבוקר כי האבא נטש את הבית והאמא קמה ב-5 בבוקר לעבודה במפעל; אלה תלמידים ותלמידות שצריכים לארגן את האחים שלהם לגנים כי האבא לא מצליח לקום בבוקר; ילדות וילדים שחיים בשכונות מצוקה ובבנייני רכבת שרובנו חשבו שנעלמו מהעולם; שחיים סביב עוני, פשע, רעב, זנות ועוד; ילדים שמקבלים בסתר תלושי מזון מהיועצת, שעושים כל שביכולתם כדי להגיע לבית הספר מדי יום, עם תיק על הגב (ולפעמים גם לא), ללמוד, לשנן ולעבור את בחינות הבגרות כדי שאולי יהיה להם סיכוי להיות משהו אחר ממה שהם רואים בחוץ;

אלה תלמידים שהמוטיבציה שלהם נבנית מתחושות של הצלחה, מהצורך שלהם להיאבק ולהצליח. והעבודה איתם - לא קלה. אותן נפשות שלפעמים עלינו להביא בכוח בבוקר, להושיב בכיתה, לגרום להם לקרוא טקסט ועוד טקסט ועוד טקסט על אף שהם לא מצליחים לקרוא יותר מ-5 שורות ברצף, ללמד אותם טכניקות איך לא מתייאשים, איך ממשיכים ומנסים, ושוב קוראים."המורה, שתי עמודים טקסט? השתגעת?! קיבלתי סחרחורת", "שני עמודים, בקטנה אנחנו מתחילים לקרוא ביחד אל תדאג" אותם המשפטים, אותן המנטרות 6,7,8,9 פעמים בשיעור כדי לתת להם את הסיכוי להיות משהו אחר, כדי לגרום להם לרצות להצליח. "אל תדאגי, כמה פעמים תרגול וזה קטן עלייך, את תצליחי, זה רק נראה קשה", אני אומרת לתלמידה. והפער גדל. מגיעות הבחינות, והקושי עולה. הזמן דוחק והשעות מתקצרות. אני יודעת שהם לא יתרגלו בבית - חייבת להספיק לעשות כמה שיותר בכיתה, חייבת לתת עוד שעה על חשבון מתמטיקה או לגנוב עוד שעה על חשבון היסטוריה, חייבת להשאיר אותם בסוף היום, אקנה להם פיצות - רק כדי שישארו. הם חייבים, כדי שיהיה להם צ'אנס להיות משהו אחר.ואז מגיעים המתכונות והציונים, והתסכול עולה.

"דור ראשון להשכלה"

איתו מגיעה גם שיחות העידוד: "קשה באימונים - קל בקרב. אל תדאגי, זו רק ההתחלה, נבחן אותך שוב ושוב ושוב עד שתרגישי שזה עוזר". 50 מתכונות לבדיקה בשבוע. עד 2 בלילה, בשבתות, על חשבון הזמן שלי עם הילדים הפרטיים שלי, בדיקה על בדיקה עם הערות לשיפור כדי שיהיה לאותה תלמידה מהיכן לצמוח.מגיעים לבחינת הבגרות. כניסה לכיתות, התנשמויות, "בסדר, שטויות כולה מבחן נכון? קטן עלינו, 3 שעות" 200 דפיקות לב בדקה נשמעות מעבר לקירות. קטן עליהם. ואותם התלמידים שלא הצליחו לקרוא 5 משפטים ברצף - יושבים 3 שעות שלמות ונלחמים. קוראים וכותבים ומוחקים ושוב קוראים, מעבירים דפים וטועמים מהשוקולד, חוזרים לבחינה ושרים לעצמם את שיר הבניינים, ומדקלמים את הטבלה שעשינו ממש אתמול על הלוח. מסתכלים בשעון והזיעה מצטברת על מצחם. הם לא מוותרים.שאלות מסורבלות, הבנה שנחה על קוצו של יוד, שימוש בפעלים ובשורשים חריגים. ואנחנו יושבים במתח בחדר המורים.

יש, עברה חצי שעה, תנו מהר את הבחינה! הזדעזענו. רמת קושי לא פרופורציונלית ולא דומה לאף בחינה שהתקיימה בשנים האחרונות. האם זו התחושה אצל מורים נוספים? בואו נבדוק מה כותבים בקבוצות.אותם הילדים שישבו, כתבו, עשו ונלחמו, מקבלים 20, 29, 42 ו-47 למצטיינים. שנים וחודשים של למידה, הטמעה, השקעה ועבודה חינוכית מאומצת יורדים לטימיון בשנייה, ברגע שמגיע ציון הבחינה.

אי אפשר להוריד מהחומר, אי אפשר לגלות גמישות בבדיקה - זה ייפגע ביוקרת המקצוע. כל הגיבובים על איזו הזדמנות קיבלנו ללמידה שונה אחרי הקורונה. יוקרת המקצוע חשובה - לא על חשבון נפשם של התלמידים. העבודה המאומצת סביב הבגרות בעברית לדוגמה, מקבילה בהשקעה הפיזית והמנטלית למקצוע מוגבר לפחות. מדובר ב-2 יח"ל שישנה התעקשות שיהיו משמעותיות, אך משמעותיות לא שווה לקשה ולמעיקה.

"אוייי את מורה ללשון? זה היה המקצוע השנוא עליי בבית הספר". 95% מהאנשים שאני פוגשת בחיי היומיום בנסיבות אקראיות מגיבים כך. למה אנחנו מתעקשים להמשיך לתת לתלמידים את התחושה שהשפה שלהם היא נושא כל כך סבוך ועמוק עד שהוא גדול מבינתם? אני רוצה להתייחס בדבריי גם לבחינת הקיץ שהייתה הוגנת למדי - כן, אפשר גם ככה.אנחנו הופכים את תלמדינו לקלט-פלט לקראת בחינות הבגרות, ואז מתפלאים שהם לא מגלים עניין וסקרנות בדבר. אנו מתקשים להקשות ולסאב, ואז שוב מתפלאים שהם לא לוקים בחדוות המקצוע. ואלו - הילדים שלנו.

"ילדים לא צריכים להסתובב בתחושה שמישהו מנסה לשים להם מקלות בגלגלים"

יש אצלנו גם ילדים שניחנו בשכל מפותח במיוחד, שמאפשר להם הצלחה בכל התחומים, גם אצלנו יש ילדים מתמידים שיושבים בבית וחורשים חרישות לקראת המבחנים, גם הילדים שלנו עובדים כדי לממן מורים פרטיים, כן גם בעברית. רבים מהם גם מצליחים! ומקבלים ציונים טובים, ויהיו בעלי סכם נהדר לכניסה לאוניברסיטאות. כמה מהם יעשו זאת? המציאות אומרת שלא הרבה. כל מבחן שלהם הוא הרה גורל, מבחינתם כל ציון משפיע על הווייתם ואם קיבלו 85 ולא 98 רחמנא, אללה יסתור. והם, תפקידם בנוסף לאזן את התלמידים הפחות חזקים, אלו שצריכים את התמיכה כדי שיהיו משהו אחר. ומה אנחנו מצפים מילד שגדל בתחושת כישלון תמידית? מה אנחנו רוצים מילדה שעול הבית נמצא על כתפיה? איך הם יכולים להיות פנויים ללימודים?

הגדילה אשת חינוך יקרה לליבי וקראה להם "דור ראשון להשכלה". הדור הראשון שיפתח פתח להשכלה, רכישת תעודת בגרות. ואותו הדור הראשון להשכלה לא יוכל להתקיים אם לא יהיו לו הצוות שידחוף, יעשה וישפר, כי "אשלים אחרי הצבא" לא תופס בסיפור שלנו.אני כותבת את הדברים האלו בתחושת צער גדולה, ובמחשבה שהדברים חייבים להשתנות. זאת לאחר מספר בחינות בגרות בשלל מקצועות, שבהם התלמידים יוצאים מתוסכלים ובוכים כי הקשר בינן לבין היכולת שלהם לפתור אותן מקרי בהחלט.

אני כותבת את הדברים האלו כדי שנשים לב ונבין שאיבדנו את המטרה בדרך להשגתה. עבודה טובה מניבה תוצאות, התמדה, הישגים. השקעה מניבה הצלחה. אם רק 10% מתוך הנשמות שלנו יצליחו להתקבל ללימודים אקדמיים - עשינו את שלנו, השאלה מה איבדנו בדרך.אני מבקשת ומתחננת מכול המעורבים בכתיבת בחינות הבגרות, בכל תחומי הלימוד - היו הוגנים. זיכרו שהילדים שלנו מגוונים, זיכרו שהם עובדים קשה כל השנה כדי להצליח, חישבו עליהם כשאתם מנסחים בפתלתלות את השאלה. "הם מנסים להכשיל אותנו" הוא משפט שנשמע במסדרונות בתי הספר יותר מדי פעמים, וצריך להיכחד.

ילדים לא צריכים להסתובב בתחושה שמישהו מנסה לשים להם מקלות בגלגלים. והאמת? גם לא המורים, ש"עובדים" היא מילה קטנה לעומת מה שהם עושים בפועל. קידשנו עבורם את בחינות הבגרות כמטרה נעלה בחיים אז בואו לפחות ניתן להם את הסיכוי להצליח, עד שנמצא דרך עדיפה אחרת.