להתחבר למאה ה-21
על פי הסיפור המפורסם, כשחזר קולומבוס לספרד לאחר המסע שבו גילה את איי הודו המערביים, ערכו לכבודו סעודה שבה הקניט אותו אחד הסועדים ואמר שההישג שלו הוא עניין של מה בכך – כל אדם שהיה מפליג מערבה היה מגלה אותו דבר. בתגובה ביקש קולומבוס ממשתתפי הסעודה לנסות ולהעמיד ביצה על קודקודה, איש לא הצליח כמובן. קולומבוס שבר חלק קטן מקליפת הקודקוד, העמיד את הביצה ואמר לנוכחים: "זה הדבר הקל ביותר בעולם. כל אחד יכול לעשות זאת, אחרי שראה איך". הנמשל הוא כמובן עצם המחשבה על רעיון שלא חשבו עליו קודם.
במאי 1999 נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה והבטיח שתוך שנה יוציא את צה"ל מלבנון. במאי 2000, בניגוד מוחלט לדעתם של לא מעט קצינים בכירים של הצבא, זה קרה. היציאה מלבנון לאחר 18 שנה נחשבת עד היום כמעצב אסטרטגי - מהלך הננקט במטרה לשנות מציאות אסטרטגית מקובעת וככזה, היא חוללה מצב חדש שנועד לשנות מציאות ארוכת שנים ובעייתית.
מידאס, בנו של המלך גורדיאס, קשר את עגלתו של אביו בחבל, בקשר מיוחד ששום קצה לא בלט ממנו – הקשר הגורדי. האמונה שרווחה הייתה שמי שיצליח להתיר את הקשר, הוא האיש שיכבוש את אסיה. אלכסנדר הגדול שעבר במקום בשנת 333 לפנה"ס חתך את הקשר בחרבו לשני חצאים. הקשר הגורדי נתפס כקשר מסובך שקשה מאד להתיר אותו, מעין תסבוכת, פלונטר, וצריך לעשות משהו אחר, שונה תפיסתית, כדי להתירו.
שלושה דברים הכרחיים לדעתי, על מנת לחולל את השינוי הפרדיגמטי הנדרש כל כך במערכת החינוך: דמיון – כפי שהודגם במקרה ביצת קולומבוס; אומץ מנהיגותי, כמו שהתלווה ליציאה מלבנון, ו"חרב" – כמו במקרה הקשר הגורדי.
אומץ מנהיגותי נדרש כדי להחליט, סוף סוף, שבית הספר הנוכחי ישנה פניו לחלוטין בעוד מס' שנים.
דמיון דרוש כדי להמציא בית ספר אחר, שונה ופורץ דרך. חדרים וקירות צבעוניים, ריהוט חדשני וסיסמאות יפות על הקירות, כנהוג לעשות היום בלא מעט בתי ספר - לא באמת משנים את בית הספר, זה עוד מאותו דבר, רק קצת יותר יפה.
חרב (מטפורית כמובן) – דרושה להתרת הפלונטר הפרדיגמטי.
הצורך בשינוי/בנייה מחדש של בית הספר, נכתב כבר באין סוף מחקרים בעשרות השנים האחרונות. חוקרי חינוך רבים בארץ ובעולם מדברים על כך שהפרדיגמה הנוכחית של בית הספר מבחינת מבנה, ארגון, למידה, הוראה, נמצאת כבר שנים במצב של משבר מכיוון שהתפיסה של השיטות, הבעיות ואמות המידה שלה נתגבשו מתוך מערכת אמונות וערכים של העבר. רפורמות רבות יצאו לדרך לאורך השנים, רובן המוחלט לא צלח או שלא הגיע לסיומו.
ומה עם הרפורמה החשובה ביותר - רפורמה בתפיסה הכוללת של בית הספר? היא כלל אינה "על השולחן".
אז במקום לספר לעצמנו מחדש, באומץ, את הסיפור החינוכי שלנו, אנו נתונים במאבק קבוע של משרד חינוך-אוצר-ארגונים-הורים, ויכוח שעיקרו כלל לא על חינוך אלא על כוח, כבוד וכסף.
וכך, מסובכים בקשר גורדי בלתי ניתן להתרה, מספר כל צד, לעצמו ולנו, שמעכשיו יהיה כאן משהו אחר. אז לא יהיה.
"איני יודע כיצד יראה בית הספר בשנת 2033, אני כן יודע שנדרש לבצע שינוי אמיתי בחינוך"
לדעת פרופ' יורם הרפז (עם תוספות שלי), יש שלוש סיבות מרכזיות לקיבעון התפיסתי במבנה הרעיוני הקיים של בית הספר:
1# אנו לא ממש רוצים לשנות את בית הספר, אלא רק לתת הרגשה של שינוי. בתוך השינויים האמיתיים שפוקדים אותנו - בדפוסי העבודה, במבנה המשפחה, באיכות החוויה – אנו כמהים לקצת יציבות בדמות בית הספר "הישן והטוב".
ובמילותיי – אין אומץ.
2# אנו רוצים, אבל לא יודעים איך לשנות את בית הספר ומה להציע במקומו. רבים הגיעו להכרה שבבית הספר אין למידה משמעותית, שבית הספר אינו באמת מכין צעירים לחיים, אבל קשה לנו לדמיין אלטרנטיבה - מסגרת חלופית לחינוך המוני. יש ניסיונות כמו "למידה מרחוק", ויש בתי ספר "אלטרנטיביים", אבל כל אלה לא הבשילו לכלל חלופה בקנה מידה רחב.
ובמילותיי – אין דמיון.
3# אנו רוצים, יודעים, אבל לא יכולים לשנות את מערכת החינוך ואת בית הספר. מערכת החינוך היא מערכת גדולה המשולבת במערכות אחרות, חזקות ממנה. במדינה פרועה, שבירה וקִצרת נשימה כמו שלנו קשה עד בלתי אפשרי לתכנן וליישם רפורמה בחינוך.
ובמילותיי - אין חרב.
לקראת פתיחת כל שנת לימודים והשביתה הקבועה המתנופפת מעל ראשינו, אנו עדים למחזה הקבוע שבו העיתונות הכתובה והדיגיטלית מתמלאת בכותרות - "כך נציל את החינוך", "החינוך הרצוי במאה ה 21", עשרות דעות של שרי חינוך לשעבר, בכירים באוצר, אנשי עסקים, ראשי ערים... מרוב עצים לא רואים את היער.
המלך, חברים, הוא עירום. הלכאורה שקט תעשייתי הנוכחי הוא זמני בלבד.
ובתווך נמצאים מנהלי בתי הספר - קומבינטורים בלתי נלאים המכלים את זמנם ומרצם בסבך של הנחיות, הוראות, שעות שנתיות, משרות מורים (חסרים), תקציבים, הצעות מחיר, חשבוניות, דיווחים, גפ"ן... וניסיונות "לפצח" מושגים חדשניים כמו גלוקליות, אג'יליות, תמורתיות, פמ"ע וכד'.
על מנת לשנות את בית הספר, צריכה לקום מנהיגות חינוכית לאומית שתחליט שהקיים אינו מתאים יותר, שאנו מקובעים שנים רבות באותו בניין, אותם חדרים ואותה מערכת שעות.
כפועל יוצא מכך יש לתת את הסמכויות להובלה של מערכת החינוך לידי גוף מקצועי קבוע, שינהיג שינויים לטווח ארוך ללא תלות בשר חינוך כזה או אחר (זה יקרה כששרי החינוך יבינו שהם לא "מחנכי העם", כפי שאמר הוגה החינוך, הפרופסור צבי לם, כבר לפני שנים רבות). הובלה מקצועית כזאת תחליט על תכנית של שינויים מעמיקים במערכת לעשור או שניים קדימה, ותלווה את יישומם לאורך השנים.
אחד השינויים המרכזיים המתבקשים לדעתי הוא להשתית את בית הספר על "מרכזי למידה" כשכל מרכז למידה יעסוק בתחום משמעות מסויים, למשל מרכז למידה למדעי החברה והרוח (תנ"ך, היסטוריה, מוסיקה, תרבות, פסיכולוגיה, ספרות, אומנויות, פוליטיקה ועוד); מרכז למידה למדעי הטבע (אסטרונומיה, פיסיקה, מתמטיקה, גיאוגרפיה, אקולוגיה, מדעי המוח, איכות הסביבה, גנטיקה, מחשבים ועוד); מרכז למידה לכישורי חיים (מיומנויות חשיבה, שליטה במידע, בישול, מודעות עצמית, חינוך מיני, צריכה נבונה, בטיחות, תזונה נכונה, הנעה עצמית, זוגיות, מנהיגות ועוד); כל מרכז כזה יכיל חדרי סדנאות ללימוד חווייתי תוך שימוש בסימולטורים/חדרי מציאות רבודה שישולבו ויתמכו בתהליך הלמידה מתוך כוונה לערב את הלומד כדי שהלימוד יהיה בעל משמעות.
רעיונות נוספים הם למשל שילוב מובנה של חינוך בלתי פורמלי בתכנית הלימודים של בית הספר, שילוב קבוע של יום לימודים אחד בשבוע במסגרת הקהילה, מחוץ לבית הספר. מניח שיש עוד הרבה מאוד רעיונות וחלק מהדברים יחייבו גם שינויים במבנה ובדרישות הלימודים האקדמיים, אז מה?
איני יודע כיצד יראה בית הספר בשנת 2033, אני כן יודע שנדרש לבצע שינוי אמיתי בחינוך ובמבנה בית הספר ולצורך כך יידרש דמיון מפותח, וחשוב יותר - מנהיגות חינוכית אמיצה שתצפה לאופק ותדע לקבל החלטות.
