להקשיב לשטח
בשש השנים האחרונות, במסגרת השיעור בחטיבת הביניים, אני נוהגת לשאול את תלמידיי ביום השואה - מה עשיתם אתמול בערב יום השואה? מה ראיתם בטלוויזיה? מי הלך לטקס או השתתף בזיכרון בסלון? בשנתיים הראשונות, כשני שליש כיתה או מחציתה שיתפו בדברים שראו או שמעו בפלטפורמות השונות. בשלוש השנים האחרונות, עקב הקורונה או שינוי פני הדור, אני מוצאת את עצמי בפה פעור מול מגמה בה מרבית התלמידים עונים שלא ראו או עשו כלום. מקצתם מספרים שהיו בטקס מקומי או ראו תכנית בטלוויזיה, אך רובם מדווחים כי היו בחדר בשקט באווירה עצובה, עשו לייק לסרטון טיקטוק בנושא או שיחקו במחשב וראו בנטפליקס סדרות יומיומיות שאינן קשורות לתוכן היום.
ואמנם, שקט, עצבות, התכנסות - אלו חלק ממאפייני היום אך לא העיקריים שבהם. החלק העיקרי הוא לזכור ולא לשכוח, לדעת וללמוד בבחינת המסרים העולים מההגדה שרק מסיימים לקרוא זמן קצר לפני – "שנאמר – והגדת לבנך ביום ההוא". המבוגרים היושבים בשולחן מצווים לספר לילדם, לפתוח את הנושא וללמד אותו, כדי שהסיפור יעבור מדור לדור.
בבית הוריי גדלתי למסורת של הדלקת נר זיכרון במרכז הבית. צפייה משותפת בטקס היישובי ולאחר מכן בתוכן טלוויזיוני נבחר, תוך גיוון משנה לשנה. אני סבורה שלמשפחה יש אחריות ראשונית בהתוויית מהות היום וערכיו ובהעברת זיכרון השואה מדור לדור. יחד עם זאת, גם לנו כקהילת מורים ומחנכים יש את הזכות ואף החובה להשתתף במשימה החשובה.
משימתנו לרוב מתבטאת בלימוד והעברת שיעורים בנושא, אך עם כל חשיבותם של אלו, חסרונם טמון בכך שאנו "מאכילים את תלמידינו בכפית". השאלה הגדולה היא כיצד ייחווה אצלם יום השואה כאשר הם יסיימו את מסגרות החינוך והצבא המייחדות טקס ולימוד ביום הזה. זו בעיניי המשימה החשובה והמרכזית בעיצוב הדור הזה והבאים – שיום השואה לא יחווה בבגרותם רק כיום עצוב אלא כיום למידה של הסיפור ולקחיו להווה ולעתיד.
בנוסף ללימוד השואה, נוכל לעזור להטמיע בהם אקטיביות והבנה שהאחריות על הזיכרון לסיפור הזה היא של כולנו – לא תמיד תהיה מורה שתבוא ותלמד, ואין הגדה כמו בפסח שמספרת את הסיפור וכלם קוראים בה מדי שנה. אנחנו צריכים ליצור לעצמנו מסורת משמעותית ואחראית להמשיך את הסיפור והידע מדור לדור. לייצר למידה שהיא מוכוונת השפעה.
במאמר זה אציע שתי הצעות ליצירת אקטיביות של זיכרון. לשימושכם, מצגת להעברה בכיתה.
העבירו שיעור הכנה בכיתה בסמוך לערב יום השואה, והציפו את הסוגייה של התמעטות הזיכרון והידע מדור לדור בנושא. שאלו האם התלמידים שותפים לתחושה זו, מדוע זה קורה, איך לדעתם יידעו או יציינו את היום הזה עוד כמאה שנה, האם להם יש אחריות לכך, איך הם מציינים את היום הזה בביתם ואיך היו רוצים לציין אותו כשיהיו להם ילדים משל עצמם.
לאחר מכן דונו בחשיבות לקיחת האחריות על הזיכרון והידע כי הם אלו שיעבירו זאת לדור הבא. הזמינו אותם בערב יום השואה הקרוב לקחת על עצמם משימה – לבחור לפחות דבר אחד לראות מתוך המבחר הגדול הקיים כיום בערוצי הטלוויזיה והסטרימינג.
זמנו להם צפייה מונחית עם רשימת שאלות שתציגו בשיעור, ושלחו להם אותן גם בוואטסאפ הכיתתי ליצירת צפייה אקטיבית, תוך הנחייה שבשיעור החינוך ביום השואה עצמו הם ישתפו בתשובות. העבירו את ההנחיות גם להורים על מנת לעודד את ביצוע המשימה ואף לצפות כמשפחה. השאלות המנחות יכולות להיות: שיתוף בהתלבטות מה לראות, מדוע בחרו במה שבחרו, תחושות, מחשבות ורגשות בעקבות הצפייה, שאלות שעלו, מידע חדש שלמדו על תקופת השואה, על איזו תקופה ואזור דובר – כיבוש, גטו, מחנות, צעדות מוות, פרטיזנים וכו', דילמה מוסרית שהתמודדו איתה, קישור בין מה שצפו בו לדבר רלוונטי מעולמנו כיום.
בשיעור ביום השואה עצמו, במקום או בנוסף למערך שיעור מובנה, ערכו דיון שיתופי בו בחירות הצפייה שלהם והתובנות בעקבותיהן יקבלו מקום. הקרינו את שקופית השאלות והזמינו אותם לשתף תוך כדי פיתוח דיון וחידוד נקודות מדבריהם.
"זיכרון בסלון" היא יוזמה פרטית של אנשים שהחליטו לקחת אחריות ולעשות מעשה כדי לשמור את זיכרון השואה בחיים וליצור מסורת ישראלית חדשה, אינטימית ומלאת משמעות, ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. הכל התחיל מצורך, מתחושה קשה וברורה שעלתה אצל קבוצה של צעירים שלא הצליחו להתחבר יותר ליום השואה, לסרטים הישנים שמשדרים בטלוויזיה ולטקסים הממלכתיים – ושלא היו מוכנים להפוך את יום הזיכרון לעוד יום רגיל. הם התכנסו בסלון של אחד מהם והזמינו שורד שואה שישתף אותם במה שהוא עבר. אחר כך מישהו שלף גיטרה והתחיל לנגן, ואחרי שכולם שרו, בכו וצחקו יחד – התחילה שיחה רצינית על איך שומרים את הזיכרון בחיים ואיך מסתכלים קדימה ולומדים מהשואה את הלקחים הדרושים למען העתיד.
"זיכרון בסלון" היא אחת מהאלטרנטיבות המשמעותיות הקיימות כיום לציון ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה ולחיבור הדור הצעיר. המיזם גם נערך להתמעטות שורדי השואה החיים בקרבנו וניתן למצוא באתר שלהם הצעות לפעילויות לקיום ערב עם דור שני ושלישי לשורדי שואה, ערב המבוסס על צפייה בעדות מוקלטת, תכנית, סרט או ערב המבוסס על נושא דיון ושירים.
אדגיש כי ניתן להביא שיח עם שורד שואה לכיתה או לארגן ערב כזה בעצמינו, המורות, אך ארגון אקטיבי של ערב כזה יחד ובשותפות עם התלמידים יהפוך את המפגש למשמעותי הרבה יותר ובעיקר יוכל להטמיע בהם את הרצון והכלים לארגן ולהשתתף במפגשים כאלו בהמשך חייהם הבוגרים.
ליוזמה הזו יש להתארגן כשבועיים-שלושה לפני היציאה לחופשת הפסח אם רוצים להפעיל את התלמידים ולסגור את כל הארגונים לפני היציאה לחופש, כאשר הוצאתו לפועל תהיה בשבוע בו חל יום השואה.
ראשית, ערכו להם היכרות עם המיזם, מטרותיו והצעות לפעילות הקיימות בתוך האתר הרשמי שלו. לאחר מכן חלקו אותם לקבוצות משימה, שכל אחת תהייה אחראית על חלק אחר בהכנת הערב - מציאת איש עדות (דור ראשון שני או שלישי) או קטע עדות מצולם תואם גיל והכנת מכתב תודה ומתנה סמלית לשורד, הכנת שיעור מקדים לכיתה על נושא העדות, ארגון לוגיסטי- מציאת מקום לאירוח הערב והכנת שילוט, הפקת הזמנה (מומלץ להזמין את הורי הכיתה כדי ליצור מפגש קהילתי רב דורי), הכנת רשימת כיבוד, הכנת חלק הדיון לאחר העדות והכנת החלק האומנותי. רצוי למנות גם צוות תיעוד בזמן האירוע.
---
לסיכום, שתי הצעות אלו הם בבחינת אותה מימרה חינוכית ידועה "אל תתנו להם דגים, תנו להם חכות" והן מהוות מודלינג ליצירה אקטיבית של משמעות ביום הזה עבור התלמידים גם בבגרותם. זו האחריות שלנו ללמד אותם לקחת אחריות על הזיכרון.
