כתבה זו קיבלה ציון כמעט טוב

את השורות האלו אני כותב בין בחינות, אם לא שלי אז של אחרים, פנימיות, חיצוניות, רבעוניות ולקראת עוד תעודות. החלטתי לפנות רגע לכמה מילים לא למבחן, לא צריך להעתיק. הזדמנות להיזכר מאיפה באו אלינו הציונים, מה המשמעות שלהם ומה נוכל לתת במקומם.

"כשאנחנו לוקחים בחשבון את השימוש האוניברסלי בכל מוסדות החינוך בשיטת הציון, במספרים או באותיות, על מנת להצביע על הישגים לימודיים של תלמידים במוסדות הללו, בזוכרנו את הלחץ המוטל על ידי מורים ותלמידים על הציונים הללו כמדדים אמיתיים או אינדיקטורים להישגים, אין לנו אלא להיות המומים מהאמונה העיוורת שנתונה למהימנות שיטת הציונים." פינקלשטיין, 1913.

הרגע הגעתי, מה הסיפור של ציונים?

תכלס, אנחנו צריכים לאסוף ציונים כדי להבין מה קורה עם התלמידים שלנו ועם הלמידה שאנחנו מובילים, לשקף את זה להם, למערכת ולסובבים אותם. פשוט, לא? זה לפחות נשמע כך, והציונים כאן מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו או את הסיפורים של ההורים שלנו על בית הספר ועל ההשכלה הגבוהה, והם זוכים לביקורת רצופה לאורך כמה עשרות שנים. מאמר מאוניברסיטת קנטאקי מ-2016, הסוקר 100 שנות מחקרים בנושא ציונים, מציג מחקרים בחינוך היסודי-תיכוני ובהשכלה הגבוהה ומחקרים רבים על מהימנותם של ציונים (ציונים לא מקבלים ציון גבוה בתחום הזה של מהימנות, אגב). ומתחת לכל אלו מסתתרת לדברי החוקרים השאלה - מה משמעות הציונים?

בסך הכל ציונים הם כלי לא רע לתת משוב ללומדים בסוף מהלך למידה. אני כותב עכשיו כתבה, עורכת המגזין תעניק לה את הציון 72 ואני בטוח אבין מזה משהו - לגבי עצמי, לגבי העורכת או לגבי משהו אחר בעולם. ציונים הם גם גורם מניע סביר לפעולה פשוטה בטווח קצר, למשל בוחן בקצה הכתבה אולי היה עשוי לגרום לכם לקרוא את הפסקה החצי-חשובה הזו עד הסוף. ואם כולכם הייתם מקבלים את הציונים הללו, הייתי עשוי אני ללמוד משהו על הכתבה, כלומר הציונים של הלומדים מסייעים למוביל הלמידה. בכלל, היינו מעדיפים שמי שיתכנן את יסודות הבניין שאנחנו גרים בו לא יקבל את המשוב שלו בתחום באמצעות קריסת הבניין, אלא באמצעות כשלון במבחן ואי קבלת התואר שימנעו מראש כישלון מהסוג הראשון.

למה אנחנו עדיין בעיקר על ציונים?

תשובה אפשרית אחרת ומוכרת לזה מופיעה למשל בסקר שהתפרסם בארץ בבתי ספר יסודיים ב-1988 (נבו וגולדבלט): 80% מהמורים הצדיקו אז שימוש בציונים כאמצעי להשלטת משמעת. השימוש בהערכה לצורך מטרה זו הוא בעל ההשפעות השליליות ביותר למשל על שנאת מבחנים ולגיטימציה להעתיק. תשובה קרובה אחרת היא הגברת המוטיבציה - הצבת היעד הכמותי בקצה הלמידה יכולה לייבא מוטיבציה לאזורי חוסר העניין ולפחות בטווח הקצר וברמות הלמידה הרדודות לאפשר למשהו לקרות.

תשובה לגיטימית נוספת שהזכרנו קודם, היא הערכה מסכמת לצורך שיקוף רמה נוכחית של הידע או המיומנות בתחום מוגדר. וכדאי היה גם שנזכיר הערכת מוסדות חינוך ושיטות לימוד. וכמובן יכולנו להשתמש בציונים כחלק מהערכה מעצבת ולא מסכמת. אגב, הערכה מעצבת עם ציון רלטיבי אישית זה באמת לא רע (ואני מציע בזאת להנהיג הערכה מעצבת עם ציון על האווירה בחדר המורים).

אז אם זה עובד, מה הבעיה?

מחקרים משנות השמונים והתשעים מצביעים על השלכות המבחנים והציונים, וזה כבר כל כך מצוטט שמעייף לחזור לזה. בגדול, ציונים כהערכה מסכמת באמת עשויים לעבוד במובן מסוים, ואף ליצור מוטיבציה כלשהי ללמידה. אבל כנראה מדובר במוטיבציה חיצונית במהותה שתשפיע ישירות על רמת למידה נמוכה יחסית. וסלחו לי שאני מכנה את רוב מה שלמדתי בבית ספר באופן רשמי כלמידה ברמה נמוכה יחסית. אבל אני מוכן להבטיח שבהיותי תלמיד בבית ספר התקיים מתאם שלילי די מובהק בין מידת העניין והבקיאות שלי בנושא לבין הציון שלי בו (גם אתם כמעט נכשלתם במקצוע הבגרות שכעבור כמה שנים הגשתם אליו תלמידים?). ציונים לא מקדמים עניין בתחום הנלמד ויכולים להשפיע לרעה דווקא על למידה לטווח ארוך ומוטיבציה ללמידה.

ציונים, כמו שוודאי ראיתם על תלמידים, בהחלט משפיעים מאוד ולא תמיד לטובה. אגב, גם אתם התעניינתם פעם בציון שלכם בהשתלמות? למה בעצם? אבל אם נחזור רגע לעיגון מחקרי, אז מבחנים כבר נמצאו במחקרים רבים כמשפיעים על רמות המתח של הלומדים, מעודדים תחרות ואי שיתוף פעולה, וכמובן רמאויות, ואולי החשוב ביותר בעיניי - כפוגעים באמון בין מורים לתלמידים.

ההשפעה של ציונים על מוטיבציה פנימית נמצאה שלילית שוב ושוב, ציונים פשוטו כמשמעו מעלימים את המוטיבציה ללמידה והופכים אוריינטציית למידה לאוריינטציית ציון. עוד נמצא שציונים מכוונים לומדים אל המשימות הפשוטות ביותר, וכן מכוונים להימנע מסיכון אינטלקטואלי שעשוי יהיה לפגוע בציון. ציונים נמצאו פוגעים באיכויות החשיבה, כך למשל תוכן לימודי זהה שניתן לקבוצות שונות עם ציון ובלעדיו הצביע על פגיעת הציונים בהבנת התוכן ופגיעה בזכירתו לאורך זמן.

אם לא ציונים אז מה כן?

ספר חדש (יחסית) שנעשה פופולרי (יחסית) מציף שוב את השיח השחוק הזה. הספר Ungrading: why Rating Students Undermines Learning, מציע לצד תיאוריות, גם עדויות מפרקטיקות לשינוי השיטה וגישות שונות לאי-ציון בתוך דרישות המערכת הקיימת; קבוצת מורים פופולרית יחסית בארה"ב בשם Teachers Going Gradeless מציעה גם היא רעיונות יישומיים מהשטח ופודקאסט, קבוצת פייסבוק ואפילו מרצ'נדייז.

והנה עוד כמה דוגמאות לחלופות להערכה מספרית מסכמת בעולם מבוסס ציונים:

הערכת תלקיט שלם כמכלול המציג תהליך למידה; ציון 100 כנגד השלמת המשימה הנדרשת במלואה; הערכת עמיתים, במגוון הדרכים המוכרות, והערכה קבוצתית; תלמיד אשר מעריך את עבודתו בציון, ומורה שמעריכה את עבודתו איכותנית ברקע לצורך השוואה; ציון דיאלוגי שבו תלמיד יכול לשאת ולתת בדבר הציון הסופי, להשלים את הדרוש ממנו כנגד הציון המבוקש ועוד; רפלקציה של התלמיד בלבד המאפשרת המשך תהליך למידה; התייחסות לציון כטיוטה הניתנת לתיקון; ואפשר כמובן פשוט להציע הערכה איכותנית למטלה מבלי לנקוב בציון מספרי.

מאיפה מתחילים?

בין Grades ל-Grade less ובכלל עד ל-Gradeless ואפילו Ungrading יש איזה מרחק, אני מציע ללכת עם זה לא רחוק מדי מאזורי הנוחות שלכם, של התלמידים שלכם, ושל המערכת שסביבכם. ובכל פעם להמשיך ולהתקדם קצת ולהזמין אחרים להצטרף אליכם.

בית ספר נפלא אחד (בית חינוך בירושלים) שהתלוויתי אליו, ובזכותו העמקתי בנושא, החליט לעשות לעצמו סדנת למידה בתחום ואתם זוכים לקבל את חומרי הסדנה שאספתי יפה. וזו דרך לא רעה להתחיל - ללמוד, לדון ולהחליט יחד או כל מורה לעצמה. אגב, בית הספר הספציפי הזה עשה את כל תהליך ההעמקה הזה כדי שחדר המורים יחליט יחד האם ואיך לתת ציונים בחטיבת הביניים באירועי ההערכה ובתעודה, כמה שזה נשמע הגיוני ככה זה נדיר.

בהצלחה, ואל תשכחו לתת לי סמיילי חיובי בסקר הכתבות שישלח אליכם 🙂