להקשיב לשטח
האם אני רוצה שהבן שלי יהיה מורה? זו השאלה ששאלתי את עצמי כשנכנסתי לתפקיד מנכ"לית "חותם". התשובה שלי הייתה לא. אני אשת חינוך כל חיי, מובילה ארגון שאחראי על הכשרות מורים, ואני לא רוצה שהילד שלי יהיה מורה. הרגשתי אגרוף בבטן.
שאלתי את עצמי למה לא? התשובה לכך, הרבה מעבר לשאלת התגמול, הייתה נעוצה במידת האוטונומיה, ההשפעה ותחושת המשמעות שיש כיום בתפקיד ההוראה. המצב הזה חייב להשתנות בשביל להפוך את מערכת החינוך הישראלית לאחת המתקדמות בעולם.
בשנה החולפת המורים ניהלו מאבק קשה להעלאת שכרם, כך שיהיה ראוי והוגן. השכר שיקף בעיית עומק בסדר העדיפויות הנהוג במדינת ישראל, לפיו החינוך איננו עומד במקום הראשון, וגם לא זה הבא אחריו. הסכם השכר שנחתם היה צעד ראשון וחשוב בשינוי המצב, אבל אין בו די בשביל לשנות את המציאות במערכת החינוך הישראלית ולפתור את משבר כוח האדם החמור הקיים במערכת.
החברה הישראלית ידעה בשנים האחרונות חוסר יציבות פוליטי וקיטוב חברתי, שמעידים עוד יותר על הצורך החיוני במערכת חינוך טובה וחזקה בכל פינה בישראל. השינוי הנדרש במערכת החינוך הוא תשתיתי, מהותי וערכי. את החינוך בישראל צריך להגדיר כמשימה לאומית ראשונה במעלה, ולהתחיל מקידום מעמד המורה.
איכות החינוך תלויה קודם כל באיכות המורים, הם הלב הפועם של המערכת. בשביל לקדם את מעמד המורה, יש צורך לנקוט בשלושה צעדים מיידים: לתת יותר אוטונומיה למורים; לבסס את התנאים החומריים בהם המורים פועלים; ולעדכן את אופני הלמידה בבית הספר.
בחזרה לבני. כמורה, הייתי רוצה שהוא יחוש אחריות על החברה שהוא חי בתוכה, ויוכל להביא את זה לידי ביטוי במהלך עבודתו. הייתי רוצה שהוא יוכל להפוך את חברת הילדים ובני הנוער בבית הספר למקום טוב יותר. לרתום אותם להשפעה גם על הקהילה שחיה סביב בית הספר. לקחת חלק בעיצוב הפדגוגיה של בית הספר, התרבות הנהוגה בו וקהילת המורים שפועלת במסגרתו.
אומנם הוראה היא אחד התפקידים המשמעותיים בהשפעה על נפשות הילדים ובני הנוער, אבל רוב המורים מרגישים שהם פועלים כיום בניגוד לכיוון בו מצויה מערכת החינוך. דווקא את הדברים החשובים ביותר הם צריכים לעשות בניגוד לצופן התרבותי של המערכת שמעודדת תחרות, ציונים, למידה תכליתית ושינון.
בין הכיתות הצפופות ושעות ההוראה הרבות, מורים בישראל סובלים גם מחוסר באוטונומיה. יותר מידי החלטות שנוגעות לחינוך ולדרכי ההוראה, מתקבלות במשרד החינוך בירושלים, מונחתות על ראשי המורים ומנותקות מהנעשה בשטח. אוטונומיה רבה יותר למורים צריכה לעבור דרך צמצום ההחלטות שמתקבלות במשרד החינוך, והעברת הסמכות לקבלתן למורים עצמם.
להשקיע במשאב הכי חשוב
בפינלנד, רמות האוטונומיה שניתנות למורים בהחלטות על נושאי הלימוד, דרכי ההוראה, דרכי ההערכה ועוד - גבוהה מאוד. הם רואים בכך את המפתח לחינוך הציבורי המצוין שלהם. אין סיבה שישראל לא תתחרה בפינלנד על המקומות הראשונים בעולם בטיב החינוך. האנשים המצוינים ישנם, רק צריך לתת להם יותר חופש לחנך.
הסכם השכר שהושג למורים טוב, אבל איננו מספיק. מבנה השכר במקצוע ההוראה עדיין לא מותאם לעולם התעסוקה ומערכת החינוך המשתנים. השינוי שנעשה לא די בו בשביל למשוך צעירים למקצוע החשוב ביותר במדינה, וסביר שחינוך לא תהיה הבחירה הראשונה שלהם לקריירה.
מערכת החינוך בנויה כיום על אנשים שחשים שליחות ודחיפות לעסוק במקצוע, אבל הם זכאים לשכר הולם ולתנאים פיזיים טובים יותר במקום בו הם מבלים את רוב שעותיהם ושנותיהם.
מבנה שבוע העבודה של המורה בישראל לא מאפשר לה לבצע אף אחד משלל תפקידיה עד הסוף. מספרי התלמידים והשעות הפרונטליות לא מאפשרים לה כמעט לחנך. לא נותר למורה זמן ליצור קשרים אישיים, לעשות אינטרוספקציה ולפתח את כישוריה. בשביל להיות מורה טובה נדרשים תנאים המאפשרים זאת.
בית הספר הוא מערכת מורכבת. נדרשת קבוצה של אנשי חינוך שיובילו אותו. הצוות המוביל בבית הספר נושא בתפקידים מרכזיים כמו ריכוז פדגוגי, ריכוז שכבה, צוותי רוחב ועוד. זו עבודה תובענית סביב השעון. שיטת התגמול לאותם בעלי תפקידים היא זניחה עד כדי עלבון.
צריך לייצר שיטה חדשה, שונה מהותית מזו הקיימת, שמתגמלת את אותם אנשים שלוקחים על עצמם תפקידים נוספים וחשובים להצלחת החינוך בבית הספר. צריך לייצר למורים מקומות ישיבה נוחים לשיחה עם תלמידים, משרד לעבוד בו, סדנה לעשות בה פרויקט מיוחד.
העולם משתנה תדיר ובתי הספר נשארים עם הגיונות וסדירויות ארגוניות של המאה הקודמת. לא צריך את מגפת הקורונה בשביל להבין שמוסדות החינוך הם כמעט האחרונים להישאר ״חסינים״ מפני כל שינוי.
מערכת החינוך צריכה לשים דגש מיוחד על המקום שבו מתקיים מפגש אמיתי בין מורה לתלמיד; בין מבוגר שיכול לתת דוגמה אישית לנער מתבגר; בין מחנכת מעוררת השראה לתלמידה שמחפשת את דרכה. בתי הספר שמצליחים לקרוא תיגר על הגיונות בית הספר וליצור מציאות אחרת, כמעט ולא סובלים ממחסור במורים.
צריך להכניס שיטות לימוד חדשות לבתי הספר: למידה מבוססת פרויקטים, חינוך לחשיבה, שיתוף התלמידים בבחירת נושאי הלימוד, גיבוש קהילה שרואה בבית הספר בית ליצירה, ליווי הכיתה כקבוצה חברתית, לימוד בטבע, השתתפות פעילה בקהילה שמסביב לבית הספר ועוד.
מלאכת ההוראה היא שליחות, ומורים טובים שמגיעים למערכת עם מוטיבציות גדולות, נתקלים פעמים רבות בקיר אטום. הם פוגשים בתי ספר שמהווים שיקוף של החברה הישראלית מבחינת הפערים החברתיים, ונותרים ללא כלים ממשיים לשנותם. לעיתים בית הספר אף משמש מקום להרחבת הפערים.
האם ויתרנו על יצירת שוויון הזדמנויות לכל ילדה וילד בישראל לא משנה מאיזה רקע הם מגיעים, במרכז ובפריפריה, ללא הבדל דת, מגדר ומעמד חברתי? החינוך יכול להיות כלי אמיתי למוביליות חברתית, ודרך המלך לתיקון חברתי בישראל.
