על הרופאות שלנו אנחנו סומכים. ועל המורות?

השבוע מציינים בתי הספר בישראל את יום המורה, כמחווה של אמירת תודה למי שמעצבים את עתיד ילדינו. זו הזדמנות ראויה להניח לרגע את מאבקי היומיום, להביע רגש של הוקרה ולהעניק תחושה של גיבוי ואמון לאנשי החינוך. איך שלא נסתכל על זה, השותפים הכי משפיעים שיש לנו לחינוך הילדים שלנו הם המורות והמורים, ובינינו, הם אלה שנמצאים איתם הרבה יותר מאיתנו.

מקצוע ההוראה עובר בשנים האחרונות תהליך עמוק של התמחות והתמקצעות. לא הרבה אנשים יודעים, אבל כשבית הספר מסתיים והילדים הולכים הביתה, המורות והמורים ממשיכים ללמוד. הם נפגשים בקהילות מקצועיות ומשתפים זה את זו בדילמות, בקשיים ובפתרונות; הם מתייעצים אחד עם השנייה כדי ללמוד מהניסיון המשותף ולשפר את פרקטיקות ההוראה שלהם ביחד.

קהילות מקצועיות שכאלו פרוסות בכל רחבי הארץ. לעתים הן נערכות בבית הספר ולפעמים במרכז המורים העירוני, באוניברסיטה הסמוכה או אפילו בזום. אם בעבר כל מורה למדה רק מהניסיון המצטבר של עצמה, כיום דלת הכיתה שלה נפתחה בפני הקולגות שלה. כשהיא ניצבת מול ילדינו בשיעור, זו כבר לא רק היא שעומדת שם, אלו כל המורים וכל הידע המקצועי שנמצאים איתה.

למי שזה נשמע לו עניין פעוט, זכרו את אותו תהליך שעבר מקצוע הרפואה שזוכה, ובצדק, להערכה עמוקה. לפני 300 שנה המנתחים היו חברים בגילדת האוחזים בסכין, ביחד עם הספרים והקצבים. מאז המקצוע התפתח, וכיום כשמנהלת המחלקה מגיעה עם הסטז'רים למיטת החולים שלנו לשיחה לימודית וכשהתיק שלנו נדון במפגש הרופאים, זה נראה לנו הליך מקצועי שגרתי.

הבסיס הוא אמון והערכה הדדית

הרופאות והרופאים הם אלו שמשכללים ביחד את המקצוענות שלהם. הם מפעילים שיקול דעת ומרגישים בעלות ואחריות על תהליכי האבחון והטיפול שהם מקיימים. הם למדו הרבה וממשיכים להתעדכן כל הזמן בחזית המחקר והעשייה, וכשהם מטפלים בנו הם שולחים אותנו לבדיקות ומדידות, מנתחים את התוצאות וקובעים את הטיפול. לכן אנחנו סומכים עליהם. אז האם אנחנו סומכים על המורות והמורים שלנו באותה מידה?

הגנה מפני מי?

נדהמתי לראות תוצאות סקר שנערך בחודש נובמבר האחרון בקרב הורים על ידי מכון 'מדגם'. מהסקר עלה שכ-80% מההורים סבורים שמערכת החינוך אינה מתפקדת היטב. פרופסור ג'ון הטי שביקר בארץ, ניסה להרגיע אותי כשסיפר שתוצאות דומות מתקבלות במדינות רבות בעולם.

רציתי להבין יותר, אז שאלתי את פרופסור לי שולמן, מגדולי חוקרי החינוך בדורנו, ומי שחקר תהליכי למידה במקצועות כמו רפואה, הוראה, הנדסה וכמורה. בכל מחקר שכזה הוא וצוותו ניסו לזקק מהי הזהות המקצועית של כל מקצוע, היה לו חשוב להבין איך אנשי המקצוע תופסים את המהות המקצועית שלהם, וכיצד הם מגדירים את עצמם.

שולמן סיפר לי שאחיות בבית חולים, הגדירו את עצמן כ"קו ההגנה האחרון עבור החולה". זה נשמע די הגיוני, אבל אז הוא שאל אותי "הגנה מפני מי?", גמגמתי בחזרה - "מפני הרופא? בית החולים? מערכת הבריאות?". שולמן אמר לי שגם מורות ומורים תופסים את עצמם ככאלה, וגם אנחנו אוהבים את המורה על כך שהיא דואגת ו"מגנה" על הילדים שלנו מפני בית הספר ומערכת החינוך.

מדבריו הבנתי שיש לנו עוד דרך. הבנתי עד כמה ילדינו צריכים מורות ומורים שמציבים יעדים גבוהים, מתאימים את ההוראה לחלומות וליכולות שלהם, ותומכים בהם במעלה הדרך. הם זקוקים למורות ומורים מומחים שמשכללים את הפרקטיקה שלהם כל הזמן ביחד. כדי שזה יתאפשר נדרשת חזית של אמון והערכה הדדית בין ההורים, המורים ומערכת החינוך, ולכן יום המורה כל כך חשוב.

קרן טראמפ לחינוך יזמה והובילה את יום המורה מ-2013. הקרן עמדה מאחורי כנס החינוך הבינלאומי "תתארו לכם" שהתקיים לפני כשבועיים בהשתתפות לי שולמן וג'ון הטי, ובשיתוף שבע קרנות פילנטרופיות נוספות.