אלו בוגרים\ות נרצה לטפח? התשובה אצל ההורים, המורים והתלמידים

אחרי עשרות שנים של בלבול, החלפות תדירות של אג'נדות ועוד שנתיים של משבר האמון הגדול ביותר במוסדות המדינה במהלך הקורונה, אי אפשר להתפלא על כך שמערכת החינוך מתנהגת כמו תרנגולת ללא ראש.

לאחרונה הגיעה הצעה החדשה: קיצור שבוע הלימודים בתיכונים לחמישה ימים (כמובן שארגוני המורים מתנגדים). לכך קדמו הפחתת נושאי בחינות הבגרות, הכנסת לימודי אנגלית בכיתות א', הנחתות על מנהלים, אוטונומיה למנהלים, הקטנת הכיתות ועוד. בלחץ האירועים, נראה שאף אחד לא עוצר רגע לחשוב אם ההצעות הללו בכלל רלוונטיות.

לפני שפותרים בעיה צריך לדעת מהי. אין דבר שנוא יותר על מקצוענים מאשר שמגיעים אליהם לפגישת אבחון עם פתרונות והצעות מוכנים מראש. נסו לעשות את זה פעם עם השרברב, המוסכניק או חס וחלילה עם הרופא. במקום לנסות להיראות מבינים, הקשיבו פעם לשאלות של אותם אנשי מקצוע ואיך הם מנסים לקבל תמונה של הסיטואציה. שאלות כמו "מה עשית לפני שנתקלת בבעיה", "באיזה שלב הייתה הבעיה", או השאלה הכי אהובה עליי - "מה ניסית להשיג כשעשית את הפעולה?", אמורות לעזור לזהות את הבעיה הקיימת.

אבל בכל הנוגע למערכת החינוך, יהיה איש המקצוע אשר יהיה בדימוי הזה, עדיין לא הצלחתי להבין מהי הבעיה, בעוד כולם כבר מדברים על הפתרונות. שווה לנסות ולהתחיל מהשאלה הבסיסית, שרק לה ישנן אינספור תשובות התלויות בגישה ובסגנון החיים של המשיב: מה אנחנו רוצים להשיג בחינוך ילדינו?

יהיו שיגידו שצריך לדאוג לציונים, אחרים יזכירו משהו בנוגע לתחושות ולהרגשה של התלמיד, ואנשים נוספים יזכירו משהו בנוגע להכנה לעתיד. שאלת ההמשך המתבקשת היא האם מערכת החינוך באמת ממלאת את מטרתה בכל אחד מאלה?

שאלו את המקצוען

בדו"ח מבקר המדינה על היערכות משרד החינוך לשוק העבודה המשתנה, שפורסם בשיא הקורונה אי אז במרץ 2021, עלו כמה ממצאים מדאיגים. בכל הנוגע לציונים, אנחנו מדורגים במקומות 29-33 מבין 37 מדינות ה-OECD. ולגבי תחושות התלמידים - אלה שיתפו שהם מרגישים כמו "מכונה של ציונים", ובכל הנוגע לעתיד נמצא מחדל גדול.

אפילו מבקר המדינה זיהה שהמערכת עובדת ללא מטרה, וציין כי "עבודת מטה... להגדרה ולהטמעה של מיומנויות מוסכמות הנדרשות לתלמידים במאה ה-21 שבמרכזה דמות הבוגר של מערכת החינוך, טרם הסתיימה...".

איך אמר הזחל לאליס האבודה בארץ הפלאות - "אם את לא יודעת לאן את הולכת, כל דרך תוביל אותך לשם". זו התחושה המתקבלת כשאנו מנסים לענות על שאלת דמות הבוגר\ת הרצוי\ה של החינוך בישראל. זאת על אף שראוי שנבחן את כל מערכת החינוך בהתאם לאותם בוגרים ובוגרות שהיינו רוצים לראות בעולם העתידי. לצערנו, ככל שאנחנו מתעכבים במענה לשאלה הזו - יהיו הסיבות פוליטיות, בירוקרטיות, או אידיאולוגיות - אנחנו פוגעים פגיעה אנושה בביטחון ובחוסן המדינה בעוד 20-30 שנה.

ההצעות "לתיקון" שמועלות באופן תדיר - הפחתת מספר הבגרויות, צמצום הכיתות ועוד – תמיד טוענות כי מאחוריהן עומדת השאיפה ל"מערכת חינוך איכותית יותר". ולטובת "השינויים" הללו שופכים מיליארדי שקלים בכל שנה, מקימים ועדות פנים משרדיות שלא מעלות דבר.

דוגמא מובהקת לכך מגיעה בעקבות הצעת ה-OECD למיומנויות הנדרשות לבוגרי המערכת. הארגון הציע שמונה כאלו - חשיבה ביקורתית, יכולת פתרון בעיות, למידה עצמית, הכוונה עצמית, שיתוף פעולה, יצירתיות, ניהול מידע, אוריינות טכנולוגית ודיגיטלית.

לפי בדיקת מבקר המדינה, במשרד החינוך הציגו 57 - כן, כן, 57 - מיומנויות שיש להנחיל לתלמידים. נראה שהדבר התגבש בקרב האגפים השונים במנותק זה מזה, והכי חשוב - במנותק מהשטח. הצעת פתרונות שאינם קשורים רק מעמיקה את הבעיה.  

כל עוד מערכת החינוך מתנהלת בצורה ריכוזית, מנחיתה מלמעלה את ההנחיות וההוראות למורים, למנהלים ולהורים, ללא מטרה מוגדרת - לא משנה אילו תיקונים ייושמו. בקורונה הדברים החריפו, שכן האמון שעוד נותר בקרב ההורים התפורר אף הוא. הם רואים ארגון שפשוט רץ באמוק לייצר שינוי כלשהו, בדמות כל מיני הצעות ושינויי תקנות.

ונחזור לשאלת המקצוען - "מה אנחנו מנסים להשיג כשאנו שולחים את הילד ל-7 שעות לבית הספר, לא כולל שיעורי בית?". איך נוכל לכוון את המערכת אם אנחנו לא מסוגלים לענות על השאלה הזו?

התשובות בשטח

גם אם נשיג את התקציב לשלם לכל מורה מיליון שקל בשנה בכיתה של 5 תלמידים, איך זה יקדם אותנו אם אנחנו לא יודעים לאן אנחנו רוצים להגיע? התשובות נמצאות אצל האנשים הקרובים לילדים. לכן על משרד החינוך להקשיב יותר לשטח - לתת יותר כוח ואחריות למנהלים, להקשיב למורים ולדרישותיהם, ולהרשות להורים לבחור איך ומה ילמדו ילדיהם.

בזמן הקורונה חווינו גידול של למעלה מ-200% במספר הילדים שלומדים בחינוך ביתי, כזה בו הורים לוקחים את המושכות באופן מלא; או דוגמא אחרת מינואר האחרון, אז התקיים בוועדת הכנסת דיון משמעותי על החינוך המונטסורי הציבורי, לטובת הסדרת התנהלות משרד החינוך מול זרמים ייחודיים.

בשיח שהתקיים נשאלו נציגי המשרד על ידי יו"ר הועדה ח"כ שרן השכל מדוע עומד משרד החינוך בדרך של ההורים שמתאגדים יחד ורוצים ליזום בית ספר בעצמם? פתאום, בחסות הקורונה הבעיות עולות לפני השטח בצורה בוטה, וישנה ההזדמנות - והחובה - לשאול שאלות על תקנות והתנהגויות שהיו מובנות לנו מאליהן מצד הבירוקרטים האמונים על חיינו ועתידנו. מובן מאליו גם שלכל הורה יש דמות של בוגר בראשו, ומחשבות על איך יהיו ילדיו בעתיד. שאלות כמו "אילו מין אנשים הם יהיו", "מה הם יעשו", או "איך יבלו את זמנם" הן רק דוגמאות בודדות אך מייצגות.

נראה שלמשרד החינוך אין עדיין את התשובה ב"דמות הבוגר". מצד שני, אחריות ההורה למתן חינוך לילדיו מעוגנת בסעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962. החוק הקובע כי "אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצורכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו...". 

כלומר, להורים אין את הפריווילגיה לעמוד מהצד ולחכות שיגיע המשרד לתשובה של 57 דמויות בוגר שונות.

על ההורים מוטלת החובה - לא רק המוסרית, אלא גם החוקית - לפעול. ומצד שני, על משרד החינוך החובה לא לעמוד בדרכם ולעזור להם ליישם את השקפת עולמם בחינוך ילדיהם ובמוסד לבחירתם. במקום זאת, יעשה טוב משרד החינוך אם ידבק ב-8 המיומנויות שגובשו על ידי ה-OECD. שיעניק המשרד את פעולות הגיבוש של דמות הבוגר לאלו שנמצאים הכי קרוב לילדים - המנהלים, המורים, ההורים, ורחמנא ליצלן, הילדים עצמם.

--

הכותב לוקח חלק ביוזמת "אבני דרך" להקמת בית הספר המונטסורי לילדי נס ציונה והסביבה.