נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
כולנו כלואים בתוך דעותינו, זיכרונותינו ואמונותינו. דרכם אנחנו רואים את העולם. קשה לצאת מעצמנו ולראות את הדברים דרך העיניים של מישהו אחר. קושי זה הוא בלבם של אי-הבנות וסכסוכים וגם בליבו של מקצוע ההוראה. אם היינו "נועלים את נעליהם" של תלמידינו, יכולנו לעקוף קשיים רבים. בהוראה בכלל ובהוראת המתמטיקה בפרט, אימוץ נקודת המבט של האחר הוא חיוני כדי לנסות לשבור את מעגל הקשיים והתסכולים שלא אחת תלמידים נמצאים בו.
כמורה למתמטיקה, גם של תלמידים מתקשים, העניין הזה תמיד הטריד אותי. להיות ולו לרגע הנמען/ת של ההוראה ולנסות לחוות "מבפנים" קשיים ותחושות של התלמידים. כאיש אקדמיה, ביקשתי למצוא דרך לפתח יכולת זו, ולו באופן חלקי.
בשורות הבאות אערוך לכם היכרות עם ספר מאיר עיניים שמכניס אותנו לנבכי נפשו של התלמיד המתקשה. הספר "Chagrin d’ecole" נכתב במקור בצרפתית, ותרגמתי את שמו תרגום חופשי ל"דכאון של בית ספר". המלה chagrin מתארת תערובת של צער, תסכול, עצבות ודיכאון. המחבר, דניאל פנאק, יליד אלג'יריה שגר בצרפת, פורש סיפור אוטוביוגרפי המתמקד בחוויותיו כתלמיד "לא טוב", איטי ומתוסכל שהתקשה בכול, אך לימים הוא התפתח ונהיה מורה וסופר מוכר זוכה בפרסים, כולל פרס על הספר הזה. הספר נע בין עולמו הפנימי של תלמיד "לא טוב", לבין ההתנסויות שלו כמורה של אותם תלמידים.
המחבר פותח באימו, כמעט בת מאה, צופה בתוכנית המוקדשת לבנה הסופר המפורסם, כשהיא פונה אל אחיו ושואלת: "לדעתך הוא יצליח אי פעם?". צלילותה של האם לא בשיאה, אך דבריה מדגימים עד כמה עמוק נטבעה אצלה התדמית של בנה כלא יוצלח, ושום עדות להצלחתו המאוחרת אינה מוחקת תדמית זו. "אמי אף פעם לא התאוששה מכך שהייתי תלמיד לא טוב", אומר המספר.
"הייתי האחרון בכיתתי. הבאתי ציונים גרועים בכל המקצועות. אמנם זכיתי לחום של בני המשפחה, אך היותי תלמיד לא טוב הייתה כל הזמן באוויר, כולל התייחסות בהומור לכישלונותיי. התגלגלה בדיחה על כך שנזקקתי לשנה כדי ללמוד את האות אלף, ולכן בגיל 26 אשלוט באלף בית המלא".
כריכת הספר "דיכאון של בית ספר" מאת דניאל פנאק
בעת כתיבת הספר, אחיו של הסופר נזכר שפעם ניסה לעזור לו בחשבון ושאל אותו מה לעשות עם שבר. הוא ענה לו מיד "מכנה משותף". האח אמר, אבל יש כאן רק שבר אחד! אך הסופר לא ויתר: "המורה אמר שאת השברים יש להביא למכנה משותף!" סיפור זה מדגים עד כמה בשביל התלמיד המתקשה, קטעי דברים מהמורה הם כמו גזעים של עץ שצפים בנהר שוצף, ובהם נאחזים כדי לא לטבוע. התלמיד חוזר על דברי המורה לא בגלל שהם הגיוניים בעיניו אלא בעיקר כדי להיחלץ מהמצב, כדי להראות שדברי המורה נטמעו וכדי שיעזבו אותו במנוחה, ואולי גם כדי שיאהבו אותו.
מחבר הספר זוכר כיצד נלחם בזיכרון הבוגדני - מה שלמד בערב התאדה בלילה, למשל המלים והשמות בגיאוגרפיה, אותם לא מצא דרך לזכור.
די מוקדם התחילה להתגבש זהותו: "אני אפס, בית הספר לא בשבילי, לא אצליח לעולם. למה זה קורה לי? זו לא תורשה, אחיי נורמליים, אמנם לא מצטיינים אך מסתדרים, אולי הייתי צריך ללכת לפסיכולוג. אולי זה קורה לי כי פעם נפלתי לתוך מזבלה...", לא ברור האם הסבר זה הקל עליו.
בתור נער, החלום של פנאק היה להקים חבורת רחוב, לגבש זהות הרחק מבית ספר וממבטי הזלזול של המבוגרים. שאיפה זו כמוה כעזיבת האי בו הוא כלוא גם אם עזיבה זו היא על סיפון אוניית שודדי ים. היה לו קשה עם כוחם הדורסני של המבוגרים, וזה הוליד רגשות נקם, במיוחד כאשר כוח זה ממונף לניבוי העתיד - רטוריקה נפוצה שבה משתמשים עם תלמידים מתקשים: "עם ציונים כאלה, מה יש לצפות", "מה הסיכויים שלך להתקדם?", "ככה בחיים לא תקבל בגרות". רגשי הנקם מקבלים ביטוי במונולוג פנימי: "לפחות לא אהיה כמוך, זקנה משוגעת, אף פעם לא אהיה מורה, עכביש לכוד בתוך הקורים של עצמו, קשורה לכיתה עד סוף ימייך. אנחנו התלמידים חולפים ואתם נשארים, אנחנו חופשיים ואתם במאסר עולם, אולי לא נגיע רחוק, אך לפחות אנחנו נעים ואתם נשארים שנה אחר שנה באותו מקום...". הוא מודה שאז לא היה מודע עד כמה קלע למה שחלק מהמורים אכן חשים: שגרה ושחיקה שמעודדת עזיבת המקצוע.
הסופר מציין את ההבדלים התהומיים בין ילדים/נערים לבין מבוגרים לגבי תפישת הזמן. עשר שנים הן מעט זמן בשביל מבוגרים בני חמישים, אשר מודדים את הקיום בעשרות שנים, ובשבילם הזמן עובר מהר. זה גורם לתחושת הדחיפות של הורים ומורים: "יש לו רק 3-5 שנים עד הבגרות, איך הוא יצליח להשתנות כל כך מהר?". ואילו עבור נער מתבגר כל שנה היא אלף שנים, לדבר על העתיד זה כמו למדוד את האינסוף בעזרת הסנטימטרים שבסרגל. המתבגר מאמין למבוגרים, והמלים "תמיד" ו"אף פעם" הופכות עבורו ליחידות המידה היחידות. כמורה, הסופר הבין עד כמה חסר משמעות וחסר תועלת זה לנפנף את העתיד בפני התלמידים המתקשים. כל יום עם ענייניו, כל שעה עם דחיפויותיה.
האשמה שכיחה היא "אתה עושה זאת בכוונה". המלים הבולטות הן "אתה" ו"בכוונה". אתה האשם ועוד מרצון. ומה מסתתר מאחורי ה"זאת" – כלומר, מה נעשה בכוונה? לא לציית? לא להתרכז? לא לנסות להבין? להתנגד? להרגיז? לחבל בעתיד על ידי קלקול ההווה? להתגרות במבוגרים? מה מסתתר מאחורי ההאשמה למכוונות? למה בכוונה? האם זה נעשה כדי לזכות בהערכה של מתקשים אחרים, כי להיות חרוץ ייראה כבגידה במישהו? אולי להיכשל זאת דרך להתחבר עם מתקשים אחרים?
את הכישלונות בבית הספר מייחסים למקורות רבים: הנשירה וקיומן של חבורות רחוב, אבטלה וקשיים כלכליים במשפחה, בני מהגרים שלא מתמצאים בקודים תרבותיים זרים, התפרקות משפחות, משפחות שאינן "מכילות", ועוד. "אולי הכול נכון, אך בל נמעיט בערכן של הבדידות והבושה של התלמיד שאינו מבין, בעולם שרוב האחרים כן מבינים". הכישלון האינטלקטואלי הוא גורם מכריע, ולכן הצלחה שנבנית פסע אחרי פסע יכולה להוות דרך להיחלצות, טוען המחבר.
ואכן, הענקת חוויה של הבנה, ובמיוחד במתמטיקה, היא המקפצה להניע מוטיבציה ובעקבותיה השקעת מאמץ. המעמד המיוחד של המתמטיקה חשוב - לא סתם מבינים, מבינים משהו במתמטיקה! פחות חשוב מה התוכן הנלמד והאם הוא ישים בחיי היומיום, כי חוויית הצלחה משנה תדמית, פורצת מעגלי תסכול, מפזרת אי-בטחון, בונה זהות חדשה.
הסופר מצביע על המצילים שסללו את דרכו מכישלון להיחלצות ולהצלחה: המורים, ובמיוחד המורה המבוגר מאוד לצרפתית. בהמצאה הבלתי נדלית של תירוצים על שיעורים שלא הכין, המורה ראה כישרון לספר סיפורים, והחליט לשחרר אותו מכל החובות בתנאי שהוא יכתוב רומן. הוקצב זמן למשימה וגם תנאי: כל שבוע יימסר למורה פרק נקי לגמרי משגיאות כתיב. "נעניתי לאתגר, הצמדתי לעצמי מילון, הרגל שלי עד היום, וצללתי לתוך המשימה. לא זכור מה יצא מזה, אך זכורה לי החוויה המתקנת, לראשונה בחיי הייתי קיים מבחינה בית ספרית עבור מישהו, הייתה לי משימה לה יכולתי להיצמד. מאז הוא היה המנחה שלי לקריאת ספרים, הידיד איתו דיברתי על מה שקראתי. הוא מצא את הסדק, והשחיל לתוכו חבל הצלה".
כמורה, הסופר שומע תלונות של עמיתים המלמדים תלמידים מתקשים: "לא הוכשרנו להתמודד עם חוסר נימוס, משפחות במשבר, נזקים תרבותיים שמקורם באבטלה ונידוי, אובדן ערכים אזרחיים, אלימות, ידע קלוקל בשפה, ועוד, זה לא מתפקידנו. שיספקו להם עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, שוטרים ואנחנו נעסוק במה שכן הוכשרנו אליו – ללמד".
כתגובה, אומר הסופר, אנחנו המורים יכולים להציל את אותם הילדים מבית הסוהר בו הם לכודים. המורים שהצילו אותו:
לקראת סוף הספר, המחבר מציע שכל מורה ינסה לשחזר כישלון בית ספרי שחווה בתור תלמיד, וכיצד הוא נחלץ ממנו רגשית ושכלית. זאת כדי שהמורים ינסו "לנעול את נעלי" תלמידיו המתקשים.
אך מעבר לשיטות ולכלים יש משהו שחסר. דבר מה שאולי לא מצוי בבית הספר. המחבר תוהה אם וכיצד להגיד את המילה, כי מרוב שחיקה היא עלולה להישמע חלולה. מצד שני, היא גם יכולה להיות עולם ומלואו. ומה הדבר הזה שחסר? בסוף, הוא נאות להגיד אותה: אהבה.
