לצאת מהמסגרת: בגישה הייחודית הזאת, התלמידים מעניקים לעצמם את הציון

עידן השיעור הפרונטלי, שבו המורה עומד ליד הלוח ומלמד כיתה, הופך בחסות הקורונה וגם בימים שאחריה למיושן. מנגד, קם ועולה השיעור השיתופי, זה שבו הפוקוס עובר לתלמידים. המעבר הזה מחייב שינוי מנטלי של המורה, כזה שבו הוא יצמצם את נוכחותו המורית ו"יוותר על מקומו" לטובת התלמיד.

המהלך המוצע בכתבה זו נועד לסייע בצמצום השיעור הפרונטלי הסמכותני, ולהרחיב את השיעור השיתופי. את המהלך ניסיתי לפני כמה שנים במגמת תקשורת המונים בתיכון רוטברג ברמת השרון. במשך 3 שנים, צעד בצעד, הועברה האחריות לניהול הדיון לידי תלמידים. בשלבים מתקדמים הם אף ניסחו את המבחנים וגם את מבחן המתכונת, תיקנו אותם, הפיקו לקחים ואף העניקו לעצמם בצורה מנומקת ומבוססת את הציון השנתי.

---

גם הפעם, בדומה לגישה הלימודית שביקשתי להנחיל במסגרת עבודתי כמורה, אני מעביר את השרביט לאחד מתלמידיי - בוגר המגמה, עומר דגל, שיספר מנקודת מבטו מה שהתרחש באותם ימים עליזים שבהם התלמידים למדו בבית הספר דווקא איך יוצאים מהמסגרת:

משחק אסוציאציות

על אילו מונחים אנחנו חושבים כששומעים את צירוף המילים "בית ספר תיכון"? ציונים, שיעורי בית, מבחנים, בגרויות, כיתה, מסגרת. שש עשרה שנים חלפו מאז שסיימתי את לימודי בתיכון "רוטברג" ברמת השרון ואני עדין תוהה כיצד מורה אחד הצליח לשנות לחלוטין את האופן בו אני תופס את אותם מונחים המתארים את חווית התיכון שלי. כיצד בסך הכל חמש שעות שבועיות של שיעורים במסגרת מגמת "תקשורת וחברה" גרמו לכך שהאסוציאציות שלי ושל חברי לכיתה מתקופת התיכון הן דווקא עצמאות, ביקורתיות, הערכה עצמית, סקרנות, השפעה ואפילו מרדנות. כיצד לצד עולם הלימודים "הסטנדרטי", התנהל עולם מקביל, שאומנם כלל משמעותית פחות שעות לימוד רשמיות, אך משקלו עלה בהרבה על שאר הלימודים והפעילויות הנלוות? זה היה עולם נפרד פיסית ורעיונית, ובמידה רבה הוא שעיצב את חיי הבוגרים. מה בעצם קרה שם?

בלי קלישאות

שיעורי מגמת תקשורת התקיימו בשטח בית הספר, אך בבניין נפרד מהמבנה המרכזי. היה זה חלל שכלל שלושה חדרי לימוד גדולים עם שטיחים, הכיסאות היו מרופדים, את הקירות עיטרו יצירות אומנות, ולא סיסמאות חלולות וקלישאתיות שבדרך כלל ניתן למצוא בכיתות לימוד. השולחנות היו מסודרים במעין ח' גדולה ולא בטורים. זה היה מבנה סטנדרטי לחלוטין, אך הצליח לתת את התחושה שהגעת למקום שבו מתייחסים אליך שונה מבשאר בית הספר – לא עוד כיתה אפרורית ומשעממת, אלא מרחב שנעים לשהות בו, שם לא סופרים את הדקות לצלצול (שאותו בקושי שמענו בגלל המרחק מהבניין המרכזי). אך בעוד שאת המרחב הפיסי קל לעצב, קשה בהרבה לשנות לתלמיד בכתה י' את התפיסות המסורתיות באשר לתפקידיהם של המורה ושל והתלמיד.

כשהתלמידים נותנים לעצמם ציון

"מורה טוב הוא מורה מיותר" נכתב על הלוח כשנכנסנו בפעם הראשונה לכיתה, מבולבלים ותוהים האם אנחנו משתתפים בניסוי ולא סיפרו לנו. המוטו הזה בא לידי ביטוי כמעט בכל היבט: לא התקיימו שיעורים פרונטליים בהם המורה מלמד את החומר. במקום זאת, הכיתה הייתה מחולקת לקבוצות, שהוקדשו לעבודה על מאמרים אקדמאיים אותם נדרשנו להציג לשאר התלמידים. לא היה מערך שיעור מובנה, אלא התלמידים הם שהחליטו כיצד ללמד את שאר הכיתה.

מבחנים במובן הרגיל גם לא היו, במקומם היו עבודות בהן נדרשנו לנתח התרחשויות אקטואליות על פי הגישות אותן למדנו בשיעורים שנוהלו על ידי התלמידים. וגולת הכותרת – את הציונים על אותן מטלות הענקנו לעצמנו על סמך נימוקים של חברי הקבוצה. נשמע כמו חלומו של כל תלמיד, לא? אך זכורה לי היטב ההתנגדות הראשונית מצד קבוצה לא מבוטלת של תלמידים שכנראה חששו מהאחריות שלפתע נפלה בחיקם - "איך נדע להעריך את עצמנו?", "למה שלא ניתן לעצמנו תמיד 100?", וכמובן החשש האולטימטיבי - "אבל איך נגיע מוכנים לבחינת הבגרות?".

לוותר על האגו

כמה מחשבות בהסתכלות לאחור. ראשית, מרתק בעיניי שהתלמידים הם שהיו בתפקיד השמרנים החוששים מערעור הגבולות והתפקידים המסורתיים. כיצד תשע שנות לימוד שקדמו לכתה י' הצליחו לגרום לכזו מקובעות שהביאה אותנו לחשוש מאותה עצמאות ואחריות, וכמה מאמץ נדרש כדי שנסכים לאמץ גישה שונה. שנית, אני חושב על האומץ שנדרש ממורה כדי לוותר על האגו והמעמד שכולל לעמוד מול קבוצת תלמידים ולהרצות בפניהם את החומר כאילו הוא יודע כל. אלו לא היו אירועים בודדים בסגנון "התלמיד יתנסה בהעברת מצגת מול חבריו לכיתה", אלא נורמה לפיה התלמידים הם שאחראים כיצד יתנהלו השיעורים, ואילו הרגעים בהם המורה הוא שעמד מול הכיתה היו החריגים. כמובן שלא היינו חשופים למתחים שגישה זו עוררה בקרב מורים אחרים בבית הספר, אך כשאני חושב על כך היום, אני משוכנע שאלו היו קיימים ואני יכול לדמיין את השיחות בחדר המורים.

אותנטיות היא המפתח

לבסוף, כשאני חושב מה איפשר את אותה התנהלות ויישום הגישה, אני סבור שהתשובה היא אותנטיות. המורה היה מחויב בצורה טוטאלית ומלאה לגישה זו כי האמין בכך. הייתה עקביות מוחלטת בכל היבט במסגרת לימודי המגמה, בהתנהלותו של המורה וביחסו אלינו התלמידים, וכך קנה את אמוננו. זה בא לידי ביטוי בהתנהלות השיעורים כפי שתוארה, בדחיפה למתוח (או שמא לשבור) את גבולות הכיתה על ידי מתן אישורים להיעדר מבית ספר על מנת להשתתף בסמינרים מקצועיים שבהם לרוב לא נראים תלמידים; ובעידוד לעשות שימוש במתקני בית הספר ובציוד החוג לקולנוע בחופשים ובשעות הלילה, כדי לצלם סרט גמר דוקומנטרי על מחאת האימהות החד הוריות בשנת 2003 מול בניין הכנסת. הרי כמה קל למורה לאסור על כך, בתירוץ שלא מעוניין "לקחת אחריות אם יקרה משהו".

אפילו הסרט אותו בחר מנשה להקרין לנו בשבוע הראשון ללימודים, "בלוז לחופש הגדול" שבוחן עד כמה נערים מרשים לעצמם להיות נון-קונפורמיסטים מול לחץ חברתי ומערכתי, מעודד לשאול שאלות ולאתגר מוסכמות שלתלמידי תיכון בישראל נראות כאמת מוחלטת. אותה אותנטיות היא שמבדילה בין חוויית הלימודים שעברנו לכל מיני ניסיונות  מלאכותיים עליהם שומעים חדשות לבקרים במסגרת "גישות חדשניות" אותן מנסים ליישם בחלק מבתי הספר. אך בעוד שרבות מגישות אלו שומרות על חלוקת התפקידים המסורתית ועושות שימוש באותם מונחים, החוויה שאנחנו עברנו במסגרת מגמת תקשורת הייתה טוטאלית ושלמה, ואני סבור שזה סוד הצלחתה.

----

זהו תהליך איטי, לא פשוט, ותובע אומץ ודמיון, אך תלמידים שעברו את ששת השלבים יהפכו בסבירות גבוהה ללומדים עצמאיים המסוגלים לפעול כשותפים מלאים בהוראה, בלמידה ובהערכה. אני מזמין אתכם, קוראים יקרים, לפנות אלי אם הסתקרנתם. ניתן לעשות זאת דרך המייל המצוי למעלה או בהודעה לטלפון 0523205096, ואעזור לכם צעד צעד לבצע את התהליך גם אצלכם בכיתה.