לקדם מצוינות
טלפונים בשיעור הם נושא כאוב אצל הרבה מורים מחטיבת הביניים וצפונה. אבל ייתכן שיש דרך להוציא מתוק מעז. כיצד ניתן להשתמש בטלפונים כדי לקדם את הלימודים?
לצד מגוון האפשרויות המועילות להשתמש בטלפונים ככלי לימודי, המכשירים הסלולריים לא אחת מקשים על הוראה. על פי מחקרים, ל-75% מהתלמידים יש חשש קבוע מפני החמצה של פעילות או אירוע חברתי מתגמל (Fear Of Missing Out, FOMO), ולטלפונים, המאפשרים גישה לרשתות חברתיות, יש חלק גדול בכך. הדבר הופך למסיח חזק בשיעור, שמוביל ללימוד שטוח. כמובן שהטלפון מכניס לכיתה הפרעות נוספות, כמו משחקים ובריונות מקוונת, שמסיחים אף הם את התלמידים מלימודים, וכן משפיעים באופן שלילי גם על המורה ותפקודו.
המורכבות של האתגר מולידה שלל גישות להתמודדות עם הקושי שטלפונים מכניסים לכיתה. לקראת כתיבת המאמר בתחילת שנת הלימודים, ערכתי סקר אנונימי קצר בנושא בקרב 44 מורים, רובם המכריע עמיתי, מורי ביולוגיה. כשני שליש מהמורים מלמדים בתיכון, רבע מלמדים בתיכון ובחטיבת ביניים יחד, וקצת פחות מעשירית מלמדים רק בחטיבת ביניים. 93% מהמורים מחזיקים בתארים מתקדמים, ול-90% מהם ותק של 3 שנים ומעלה. תוצאות הסקר מוצגות באיור, וכעת אפרט על כל אחת מהגישות:
איסור גורף ומאבק מתמשך: המורים הללו מייצגים עמדה זהה לזו של משרד החינוך, האוסר מכול וכול שימוש בטלפון נייד בשיעור ודורש להשאירו כבוי בתיק. איסור גורף הוא אומנם חד משמעי וחוסך פרשנויות, אבל קשה ליישום, כרוך במאבק מתמשך בין המורה לתלמידים ומעכיר את האווירה בכיתה. כמו כן, איסור גורף שולל שימוש לימודי בטלפון.
מעבר לקשיים הייחודים לכל גישה, כל הגישות חולקות חולשה משותפת: הן לא מנסות להחליש את המניע ל-FOMO, ובשורה התחתונה, בכיתות רבות הן גם לא ממש עובדות, אפילו לא בסין, כפי שגורסים מחקרים.
בשנים האחרונות, תוך ניסוי וטעיה, פיתחתי גישה אחרת.
לאורך כל השנה ובמגוון אספקטים בכיתה, אני מעודד את התלמידים להתייחס אל עצמם כמקצוענים. בהקשר של טלפונים אני מתמקד באחד המאפיינים של מקצוענות: ניהול זמן אפקטיבי המתבסס על תיעדוף ומיקוד.
"אתם יכולים לדמיין את מסי מתעסק עם הטלפון שלו באמצע משחק כדורגל?", אני שואל באופן רטורי את התלמידים בתחילת השנה. "אתם יכולים לדמיין מנתחת מוח מתכתבת עם חברות שלה ביד אחת וביד השנייה חותכת את המוח של המטופל?", "מה תחשבו על מלצר שיתכתב עם החברים שלו בזמן שהוא לוקח מכם הזמנה?". התשובה לכל אלה היא כמובן "אין מצב!".
אני ממשיך להסביר להם: "אחד המאפיינים של מקצוען או מקצוענית הוא ניהול עצמי. אחד המשאבים היקרים ביותר שהם שולטים בו ומווסתים אותו, הוא הזמן שלהם. מקצוענים מתעדפים את תשומת הלב והמשימות שלהם לפי סדר חשיבות ודחיפות, ובזמן שהם עוסקים בדברים החשובים והדחופים שברשימה, הם לא עושים דברים אחרים, כי זה פוגע בתפקוד שלהם. הם ממוקדים.
"עד סוף התיכון, לפחות, המקצוע שלכם הוא 'תלמידאות'. וכתלמידים מקצוענים אני מצפה מכם לנהל את הזמן שלכם בצורה מיטבית. אם במהלך השיעור צץ משהו חשוב ודחוף שאתם חייבים לטפל בו, ואני מבין שלפעמים יש כאלה מקרים, אתם יוצאים החוצה, מטפלים בו בענייניות וחוזרים לכיתה. אתם לא צריכים לבקש רשות. פשוט צאו, טפלו בעניינים שלכם וחזרו".
אני יודע שלחלק מהתלמידים לוקח קצת זמן לאמץ הרגלים של מקצוענים. אם אני רואה תלמיד כזה, שמתעסק עם הטלפון יותר מדי, אבקש ממנו לשם את הטלפון שלו לצד הטלפון שלי על השולחן שלי. בדרך כלל, אחרי שניים-שלושה שיעורים גם התלמיד הזה יאמץ את ההרגל. "חוץ מזה", אני מסביר בכיתה, "אנחנו נשתמש בטלפון לצרכים לימודיים, אבל זה יהיה חלק מהעשייה המקצועית שלנו. ועוד משהו. בבקשה אל תבקשו ממני רשות לצאת לשירותים. הבקשות האלה מפריעות לשטף של השיעור. מי שצריך יוצא וחוזר. סומך עליכם שאתם יודעים לנהל את הזמן שלכם".
כולנו טובים בנאומים של תחילת שנה, אבל מה קורה אחר כך? כשתלמיד מתעסק עם הטלפון בזמן השיעור, אני שואל אותו "זה משהו כל כך חשוב ודחוף שדורש התייחסות בזמן השיעור? אם כן, צא החוצה. זה בסדר, זה לא עונש, טפל בעניין ותחזור. אני סומך עליך". בדרך כלל הסיטואציה הזאת מסתיימת בהכנסת הטלפון, ובסימן של אגודל מורם, עם מבט מעריך ומחזק מצדי כשהתלמיד מכניס את הטלפון, או יוצא לרגע קצר.
כשתלמיד חוזר ומתעסק עם הטלפון למרות ההערות שלי, אני מבקש ממנו את הטלפון, מניח אותו ליד שלי עד לסוף השיעור, ואומר לו בשקט שבשיעור הבא אני מצפה ממנו להתנהגות מקצוענית. כשהוא מצליח בשיעור שאחרי, אני מחזק אותו בסוף השיעור.
מה עושים כשכל זה לא עובד? או עם תלמיד שמנצל את האמון כדי לצאת מהשיעור לפרק זמן ארוך? יציאה לפרק זמן ארוך גוררת התייחסות אישית ובירור. אם מתברר שאין מאחורי היציאה סיבה מוצדקת, בתחילת השיעור הבא התלמיד מתחיל את השיעור עם הטלפון מונח על השולחן שלי.
הגישה הזאת אומנם קצת יותר מורכבת אבל מוכיחה את עצמה די טוב כבר כמה שנים, בכל הכיתות שלימדתי, כולל כיתות מב"ר וסמוכות מב"ר. השיטה לא מושלמת, פה ושם יש תלמידים שעדיין משתמשים מעט בטלפון בזמן השיעור, ובמקרים משמעותיים היא עדיין דורשת ממני לאסוף מדי פעם טלפון של תלמיד לשולחן שלי, או לבצע בירור משמעתי. אבל באופן כללי השימוש בטלפון בזמן השיעור פוחת באופן ניכר.
מה הופך את הגישה הזאת לטובה? אני לא יודע לומר בוודאות, אבל משער שלגישה הזאת יש כמה יתרונות יחודיים, שלא קיימים בגישות האחרות.
אהבתם? היו מוכנים לכך שהדרישה מהתלמידים להתמקצע תוביל גם אתכם למקצוענות גבוהה יותר. מרימים את הכפפה?
