ישראל במלחמה
שאלת החינוך למיניות היא מן השאלות הגדולות ביותר בחינוך. מהי הדרך שאליה נכון לכוון את הנערות והנערים? מה לומר ובאיזה גיל? שאלות אלה, הנכונות בכל מקום ובכל זמן, מתעצמות בחינוך המשלב – שתלמידיו מגיעים עם מסורות ושפות שונות מאוד ביחס למיניות.
ומהי בכלל תכליתו של החינוך המשלב? מה תכליתם של החיים המשותפים בקהילות מעורבות של דתיים וחילונים? לכאורה התשובה לשאלה זו פשוטה – מטרתם ליצור היכרות בין בעלי הזהויות השונות, לשבור את המחיצות כדי לבנות חברה מאוחדת (אך לא אחידה) יותר, שיש בה הכלה, סובלנות והבנה הדדית, גם במקומות שבהם נותרת המחלוקת על כנה. בכל אלו אנו מאמינים אצלנו ברשת מיתרים.
גם בשאלת החינוך למיניות מציע החינוך המשלב את דרך המלך, כזו שבה במקום להמשיך ולדבר בשתי שפות סותרות בנוגע למיניות ולחינוך למיניות, שתי העגלות המלאות נפגשות אחת עם רעותה ויוצרות שפה שלישית מחודשת.
החינוך החילוני מתמקד כיום בכל הקשור בחינוך למיניות מיטבית בשני עניינים: הראשון, קיום יחסי מין בהסכמה, בשביל למנוע מקרים – שלצערנו מתרחשים מדי יום ביומו – של ניצול ופגיעה הנובעים מהעדר הסכמה או הסכמה חלקית; והשני, שמירה על אמצעי מניעה כדי למנוע הריונות לא רצויים והעברת מחלות.
מנגד, החינוך הדתי כמו חושש לגעת בנושאים אלו לעומקם, תוך שהוא טומן את ראשו בחול, כדי שלא לראות את מעשיהם של רבים מהנערים והנערות העומדים לפניו, ומדבר אך ורק בשפה של איסורים. אומנם הוא מחנך לאורה של המסורת היהודית, שנתנה מקום מבורך ליחסי המין במסגרת הנישואין, וככזה אינו מדבר בשפה המבטלת או דוחה את קיומו של יצר המין והצורך במימושו, אך היא דוחה את היכולת לממש משהו מכל אותן חוויות כמוסות שנים רבות הלאה, עד שיגיעו אותם צעירים וצעירות לפרקם.
בדבריי כאן איני מבקש להתעכב על נושא חשוב זה, ועל המתח הדתי הפנימי שכבר רבים הצביעו עליו לפני כן, בדרישה מן הצעירים לדחות את ההתנסות המינית עד לאחר החתונה, שלעיתים תבוא עשור ויותר לאחר הבשלות המינית, מבלי לאפשר אפילו את ההתנסות הנעשית בינך לבין עצמך; ברצוני להרחיב כאן את המבט ולעסוק במסרים העמוקים של שפת החינוך הדתי ושפת החינוך החילוני, אשר מקרינים לא רק על ההתמודדות והמעשים של הצעירים והצעירות, אלא משפיעים לטווח רחוק הרבה יותר – על ההתנסות המינית שבוא תבוא גם בגילים בוגרים יותר, בתוך מסגרת הנישואין או מחוצה לה.
ההחמצה הגדולה של הגישה החינוכית החילונית, בהקשר זה, היא שאינה מבנה נורמות נוספות הנוגעות ליחסי אהבה ומיניות לבד משמירה על הבריאות, הימנעות מהריונות לא רצויים, וכמובן – שאלת ההסכמה.
הבנו מה לא. אבל מה כן?
יתרונה הגדול של הגישה הדתית מול הגישה החילונית, הוא שהראשונה מביאה עימה מסורת של איסורים ושפה של נורמות חברתיות, אשר בכוחן להוביל למעשה חינוכי משמעותי ועמוק יותר – אפשרות עבור הצעירים והצעירות לבנות לעצמם שפה וכלים בריאים ומיטביים יותר בכל הקשור למיניות שלהם. אלא שיתרונה הגדול של הגישה הדתית הוא גם חסרונה הגדול. שפת האיסורים של החברה הדתית מכוונת למקום הלא-נכון. היא משקיעה את מאמציה בעניינים טכניים המובאים בשפה הלכתיים, כמו "השחתת זרע", חשש מפני "דם זיבה" ושמירה על טאבו, אך אין היא עוסקת בשפה מהותית-חינוכית שיוצרת משמעות לאיסורים. זוהי כמובן בעיה שקיימת בשפה הדתית לא רק בהקשר זה, אלא גם בנושאים רבים אחרים, אך נדמה לי שזהו אחד האזורים החמורים ביותר שבהם מתקיים הפער הזה בין שפת האיסורים, שלכאורה בכוחה לבנות מציאות טובה יותר, לבין האיסורים בפועל אשר מובילים למערכת מעוותת ולא בריאה. שפה זו גם מביאה את עצמה בסופו של יום לאבסורדים, כמו האיסור המוטל על הגבר לחבק את אשתו רגע אחר לידת ביתם או בנם.
מנגד, שפתו של החינוך החילוני היא שפה דלה מאוד בהקשר זה. בעוד שבנושאים ערכיים אחרים, לדוגמה בכל הקשור לחינוך הציוני, יודעת שפת החינוך להצביע לא רק על הקווים האדומים – בגידה במדינה, אלא גם לחנך את הצעירים והצעירות לשאוף לתרומה לחברה, להתגייסות ליחידות קרביות וכדומה, הרי שבנושא המיניות החינוך החילוני כמו ממלא פיו מים, ורק מצביע על הקווים האדומים שהוזכרו לעיל. את ההימנעות הזו של החינוך החילוני אפשר להסביר בכמה אופנים, שאחד מהם לפחות הוא הריאקציה החילונית לשפת האיסורים הדתית, והשאיפה לחיים חופשיים, שבהם חירות הפרט לבחור את דרכו היא הדבר המקודש מכול. ועל כן, ודאי שבתחום כזה אישי ואינטימי קיימת זהירות מרבית – שלטעמי אין בה צורך.
בתחום זה, כמו בתחומים אחרים, דרכו של החינוך המשלב מאפשרת את צמיחתה של שפה חינוכית חדשה למיניות מיטיבה. כזו שיש בה הפריה הדדית וצמיחה של דרך חדשה היונקת משתי השפות החינוכיות המזינות אותה – הן מן התרבות החילונית והן מזו הדתית; שפה זו נכונה לדבר בפתיחות על הנושאים המיניים, ורואה בהם דבר טבעי חיוני ובריא. אך יחד עם זאת אינה נמנעת מלהציג את הצורך בבניית נורמות ואיסורים שאינם מתחילים ונגמרים בפגיעה באחר/ת; שפה שאינה מכפיפה את אנשיה לחוק אחד ויחיד, אלא מבינה שלגברים ונשים שונים מתאימות החלטות והכרעות שונות; שפה שמעבירה את האחריות בקבלת ההחלטות אל כתפיהם של כל אחת ואחד, בהתאם לשיקול הדעת שלהם בעניין, אך כאמור דורשת מהם לעשות זאת במובנים רחבים יותר מאשר ההקשר של פגיעה או אי פגיעה באחר.
הפעלת שיקול דעת אישי, לא רק בהקשר של פגיעה באחר
בכדי להמחיש את הדברים אקח לדוגמה את נושא האוננות. נושא זה נתון במחלוקת עזה בין שפת החינוך החילוני ושפת החינוך הדתי. במרחב החילוני – לא עוסקים בכך כלל. ואין זה מקרה, שכן מדובר בנושא השמור לליבם של כל אחת ואחד וכן אין בצידו פגיעה ישירה באחר - ועל כן אין צורך לעסוק בו כלל. מנגד, בחינוך הדתי מרבים לעסוק בנושא, ומציבים בהקשרו נורמות קשוחות וחמורות, לפיהן האוננות אסורה מכל וכול (אף מקרב המחנכים והרבנים המבקשים להציג יהדות נעימה ומאירה, הרי שאיסור זה על מקומו ניצב, אלא שהם מבקשים לרכך את השפה הנוקשה שפעמים רבות נקשרת בו).
שפה היונקת משתי השפות האלו יחד, לא תאמץ את האיסור אך גם לא תדחה אותו או את העיסוק בו בשתי ידיים. תחת זאת היא תבקש לעורר את הדיון אודותיו. דיון שאינו תיאורטי, אלא מבקש לעורר את הלב לפעול ולחשוב אימתי האוננות היא בריאה ומיטיבה, ומתי היא מאפילה ועשויה לפגום במערכת היחסים. על דיון כגון זה אין תשובה ודאית ומוחלטת. והנסיבות והגורמים השותפים בכל מקרה לגופו – הם אלו שצריכים להכריע מה נכון לעשות ומה לא. אך הדיון מרגיל את הנערות והנערים לבחון ולחשוב, לא רק על הצרכים המידיים שלהם, אלא גם על אופיים וטיבם, ועל המקום שהם תופסים בחייהם – אם טובים הם, אם לאו.
כך תוכל להיווצר שפה מינית המאפשרת לכל אחת ואחד לעצב לעצמם דרך נכונה, שאינה נחנקת תחת נורמות או איסורים שאינם מתאימים לרוחם, או הולכת שבי אחר המעשה המקובל, החברתי או ההרגל שבידם. תהיה לבני ובנות הנוער האפשרות לבחון את הדברים באופן ביקורתי, ולאמץ אל ליבם את הדרך הנכונה שבה הם מאמינים שיש ללכת. שפה, שיותר משהיא מציעה פתרונות, היא מניחה את היסודות לקיומו של שיח פנימי ודיאלוג חברתי – אשר בכוחם להבנות מיניות מיטבית.
