להתחבר למאה ה-21
אנו זוכרים איך שיעור בבית הספר נראה כשהיינו ילדים: המורה עומדת בקדמת הכיתה, התלמידים יושבים בשורות ואסור להם לדבר אחד עם השני. בזמנו, לפני שידענו להשתמש במנוע החיפוש של גוגל, כל זה עוד נראה לנו הגיוני – המורה פשוט העבירה לנו מידע שנדרשנו "להעלות גירה" במבחן. גם היום הרבה מורים אוהבים להרצות. הבעיה היא שהוראה כזו גורמת לתלמידים לא להתעניין בלימודים ובטוח שלא מעוררת בהם השראה.
יש שתי גישות מרכזיות להוראה שנבדלות בשאלה מי עומד במרכז תהליך הלמידה: המורה או התלמידים? במשך עשורים רבים, המורה היה במרכז. גישת ההוראה הממוקדות במורה היא גישת הוראה מסורתית שנשענת על תפיסת ההוראה כפעילות של העברה חד כיוונית של ידע מהמורה לתלמיד. המורה הוא הדמות היחידה בכיתה שיש לה תפקיד אקטיבי – התפקיד שלו הוא להעביר ידע והתפקיד של התלמידים הוא "לקבל" ידע בצורה פסיבית. בכיתות שבהן מתקיימת הוראה כזו המורה בוחר מה התלמידים ילמדו, איך הם ילמדו ובאיזו צורה הלמידה שלהם תימדד.
מול הגישה הזו עומדת גישה נוספת – הוראה הממוקדת בתלמידים. על פי הגישה הזו התלמיד לא מקבל את הידע "מוכן" מן המורה. הוא צריך לבנות את הידע שלו או לייצר משמעות מתוך התנסויות לימודיות שהמורה מזמן לו אבל גם מתוך חוויות קודמות שהוא חווה ומהשכל הישר שלו. כלומר, למידה כזו דורשת מהתלמידים להיות משתתפים פעילים ואחראיים בתהליך הלמידה שלהם. איך המורה מעביר את האחריות להתקדמות בלמידה לידי התלמידים? הוא לוקח צעד אחורה ונותן לתלמידים להתנסות בפתרון בעיות ובחשיבה בתחום הדעת בעצמם וכך עוזר להם לפתח עצמאות. לצד זאת, הוא מלמד את התלמידים טכניקות חשיבה שיעזרו להם להתגבר על קושי ולצאת ממצבים בהם הם "נתקעים".
איך ניתן לזהות בקלות כיתה שמתקיימת בה הוראה שממוקדת בתלמיד? בכיתה כזו תראו לעתים קרובות תלמידים שפותרים תרגילים ומשוחחים על החומר בזוגות, בקבוצות או בפורום הכיתתי. אותם מורים נותנים לתלמידים ללמוד מתוך תקשורת ולמידה שיתופית - עם תלמידים אחרים ועם המורה עצמו. בשביל לאפשר לתלמידים לנסות לפתור בעיות ולטעות, האווירה בכיתה צריכה להיות לא שיפוטית. לפעמים המורה יביא לכיתה תרגיל שהוא עוד לא פתר ויראה לתלמידים שגם הוא מתקשה, או ייתן לתלמידים לעזור לו בפתרון הבעיה. למעשה, שלושה עקרונות חשובים בגישה זו הם הקניית משמעות, חשיבה עצמאית ושיח עם תלמידים אחרים ועם המורה.
בואו נחזור לאימג' של אותה מורה שעומדת בקדמת הכיתה. אם נדמה לכם שהתקופה שבה למדתם בבית הספר הייתה מזמן, בואו נחזור 500 אלף שנים אחורה כדי ללמוד קצת על האופן בו המוח שלנו עובד עד עצם היום הזה. אחד האתגרים שעמדו בפני האדם הקדמון הוא ציד ממותות. כדי למצוא וללכוד יצור בגובה של 4 מטרים ששוקל עד 7 טונות, אנשים היו צריכים להיות בעלי יכולת פתרון בעיות ולחשוב באופן ביקורתי. כמובן שהם לא יכלו לעשות את זה לבד... לכן הפעולה דרשה שיתוף פעולה ותקשורת. מה לדעתך היה קורה בסופו של יום ציד מוצלח? אפשר לדמיין את אותם ציידים גאים יושבים מסביב למדורה ומספרים לכל הסועדים את סיפור הציד. הם בטח חייכו באותם רגעים והמשיכו לחייך גם כשציירו ציורי קיר במערות על מנת להנציח את האירוע המכונן. למה הגיוני להניח שהם חייכו? כי יצירתיות היא תכונה אנושית בולטת שמובילה לשמחה ולסיפוק.
שיטות לימוד שיעניקו השראה לתלמידי העתיד. הרצאת TEDx
מהדוגמה הזו אפשר להבין שהמוח שלנו פשוט מחווט לאותם העקרונות של למידה ממוקדת תלמיד – פתרון בעיות עצמאי, חשיבה ביקורתית וכן שיתוף פעולה ותקשורת. לכן, למידה אותנטית תתרחש כשלתלמידים יהיה מותר לפעול על פי אותם עקרונות. בסביבה כזו הם לא רק ילמדו, אלא גם יהנו ואפילו יקבלו השראה.
כיום יש הסכמה כמעט גורפת שלמידה משמעותית מתרחשת בסביבה שממוקדת בתלמיד, אך המעבר בין הגישות דורש "שיפט" די רציני. המורה צריך לשחרר מעט מן הסמכות שלו, לזוז ממרכז הבמה ולהפוך להיות מדריך או "מאפשר למידה". המורה מפסיק לשמש כמקור סמכות יודע-כול ומאפשר לתלמידים לתרום מן הידע שלהם ולהוביל את תהליך הלמידה בדרכם לידע החדש.
בכל מיני מדינות בעולם, התפתחו דפוסי הוראה שנעים על הציר שבין הוראה ממוקדת מורה להוראה ממוקדת תלמיד. במסגרת מחקר של TIMSS, אחד ממחקרי הארגון הבינלאומי להערכת הישגים בחינוך, בדק איך מלמדים מתמטיקה בשלוש מדינות: ארה"ב, גרמניה ויפן. המחקר העלה שהאופן בו מציעים בעיה ומנחים את הפתרון שלה בכיתה משפיע על השיח המתמטי שמתפתח (או לא מתפתח), סוגי ההבנות שהתלמידים מגיעים אליהן והזדמנויות הלמידה שנפתחות בפניהם.
בארה"ב המורים נוטים להדגים לתלמידים תרגילים לפתרון, ורק אחר כך נותנים להם לתרגל שאלות דומות לשאלה שהודגמה בפני כל הכיתה. אם תופיע שאלה בתרגול ששונה אפילו במעט מהדוגמה שניתנה בכיתה, לרוב, המורה יגיד לתלמידים מה השוני עוד לפני שנתקלו בקושי וניסו להתמודד איתו. הוראה שכזו מאפיינת הוראה ממוקדת מורה. בגרמניה נמצא מצב ביניים - המורה מביא לשיעור בעיה מתמטית חדשה ומנסה לפתור אותה בעזרת התלמידים. הוראה כזו הופכת את התלמידים לשותפים לתהליך פענוח השאלה והפתרון שלה.
לעומת זאת, ביפן מתקיימת למידה ממוקדת תלמיד של ממש. בתחילת השיעור, המורה מבקש מכל תלמיד לנסות לפתור את הבעיה לבד, עוד לפני שהוא מסביר איך לגשת לשאלה. אחרי שהתלמידים פותרים את השאלה, המורה מציג על הלוח את כל דרכי הפתרון שעלו בכיתה. דמיינו את הלוח – דרכים מגוונות לפתרון מוצגות בפני כל התלמידים והמורה עובר על הפתרונות וחושף את התלמידים לתהליכי חשיבה מגוונים ועושה איתם רפלקציה.
אחת מהגישות החינוכיות המפורסמות ביותר במקצוע המתמטיקה שמעמידה את התלמיד במרכז היא גישת החינוך המתמטי המציאותי - RME,Realistic Mathematics Education .
הוראה בגישת RME מבוססת על שישה עקרונות:
1. עקרון הפעילות: התלמידים הם משתתפים פעילים בתהליך הלמידה. התלמיד צריך "להמציא מחדש" את הידע.
2. עיקרון המציאות: הוראת מתמטיקה צריכה להתחיל מבעיות שמעוגנות בסיטואציות מדמות-מציאות ולהצמיח מהן כלים מתמטיים, והתלמידים צריכים להיות מסוגלים ליישם כלים מתמטיים כדי לפתור מגוון בעיות מחיי היומיום.
3. עיקרון הרמה: למידת מתמטיקה כרוכה ברכישת רמות הבנה, החל מהקשרים אינטואיטיביים ולא פורמאליים שמעלים התלמידים ועד לרכישת ידע מופשט על המושגים והאסטרטגיות המתמטיות.
4. עקרון השילוב: תחומי לימוד שונים לא נלמדים בנפרד אלא משולבים בתוך בעיות מתמטיות שנקראות "בעיות עשירות".
5. עיקרון האינטראקטיביות: למידת מתמטיקה צריכה להתרחש כפעילות חברתית תוך אינטראקציה ושיתוף בין התלמידים.
6. עיקרון ההדרכה: המורים צריכים לקחת אחריות על תהליך הלמידה, והלמידה צריכה להתבסס על מסלולים קוהרנטיים ארוכים שנבנים בהדרגה.
מתברר שהגישה הזו עובדת להולנדים. התלמידים ההולנדים פתוחים לאתגרים באופן יוצא דופן. כאשר השאלות במבחן פיז"ה נוגעות בנושאים שהנבחנים עדיין לא נלמדו, הם התלמידים אשר בוחרים בשיעורים הגבוהים ביותר להתמודד איתן ולא לוותר.
"מבחינתנו, התלמידים הם המומחים לתהליך הלמידה שלהם. אתה מלמד אותם איך לשתף פעולה, איך לתמוך בלמידה של עצמם ואיך לקבל החלטות הנוגעות לאופן בו כדאי ללמוד" (קיס, מורה בתיכון באמסטרדם, שרגיל לשים את התלמידים במרכז ההוראה).
