חינוך הוא לא עגבניות: האם נכון לייצר תחרות בין בתי ספר?

תחרות ושוק חופשי - מושגים מתחום הכלכלה, הם הטרנד החדש בקרב קברניטי חינוך. ניקח לדוגמה את שוק הפירות והירקות, אם נתיר לכולם למכור ולרכוש עגבניות בכל מקום, אזי יהיה תמריץ לייעול דרכי הגידול ושיטות המכירה, התחרות תביא לירידת מחיר העגבניות והצרכן ירוויח יותר עגבניות.

בדומה לכך גם בחינוך: בראיון שנערך לאחרונה בריסטארט – הווידאוקאסט מבית הגיע זמן חינוך, טענה ליאור קוטלר, רכזת חינוך באגף התקציבים של משרד האוצר, כי יש ליצור תחרות על מנת לתת למנהלים תמריץ להילחם על הילדים. כך, הם יקבלו יותר מן המוצר ששמו חינוך.

אכן יש צורך בתחרות מסיבות שונות. יחד עם זאת, לפני שאנו מסתערים על יעד זה, כדאי ללמוד מלקחי מערכת שכבר נמצאת עמוק בתחרות: החינוך הדתי.

מערכות החינוך הדתי עברו תהליך רחב ביותר של הפרטה. כמעט בכל הארץ להורים יכולת לבחור בסוג בית הספר אליו ישלחו את ילדיהם. 77% מבתי הספר העל יסודיים בחינוך הדתי נמצאים בבעלות של רשת או של עמותה פרטית. לאזורי הרישום כמעט אין משמעות ובתי ספר רבים מבצעים סינונים.

האם נתינת חופש הבחירה להורים והכנסת גורמי ניהול עצמאיים אכן הביאה לשיפור המערכת החינוכית הדתית? על פי מחקרי תנועת נאמני תורה ועבודה נראה שלא. יתרה מכך, באי שמירה על תחרות הוגנת, הדבר הביא להרעה באיכות הלמידה, ליצירת פערים חברתיים, לאי מתן מענה מספק לחינוך המיוחד ולשחיקה גבוהה של מנהלים הבאה לידי ביטוי במחסור מנהלים של פי 2.88 בחינוך הדתי מאשר בחינוך הכללי.

אם נחזור לעגבניות, הרי שבניגוד לשוק חופשי שבו הצרכן יכול בקלות לבחור עגבניות בהתאם לצבען, גודלן וטעמן, הרי שבשוק החינוך ישנו כשל, משום שההורה אינו מודע לכל הנתונים ובחירתו תיעשה על פי מדדים חלקיים בלבד.

על תחרות בחינוך - ריסטארט עם ליאור קוטלר

הורה נורמטיבי בדרך כלל לא ייכנס למחקר עומק על סל השעות המלא של המערכת של ילדיו. הוא ישים לב ל"שעות אורך" בהתאם לשעת סיום הלימודים, אך אינו מסוגל לראות את מלוא "שעות הרוחב",  הכוללות לימוד פרטני למתקשים ולמחוננים, שעות יעוץ לבעלי לקות למידה, טיפול פסיכולוגי פרטני ועוד.

לא מעט הורים גם אינם מודעים לכך שככל הנראה אחד או שניים מילדיו זקוקים לשעות אלה. בעולם שבו התחרות היא הקובעת, המנהלים ימירו שעות נסתרות וחשובות כמו שעות פרטניות הניתנות לילדים מתקשים, בשעות אורך שכל ההורים רואים במערכת, כמו למשל שעות הממותגות במילה כמו "סייבר". פתיחת תחרות וגמישות מוחלטת למנהלים יביאו את המערכת להשקיע במה שנראה טוב, ולא במה שחשוב.

לשלם יותר – לקבל פחות

כשל שוק נוסף נוצר בגלל המחשבה שככל שאתה משלם יותר על חינוך, אתה מקבל יותר. כך למשל, בחינוך הדתי יש בממוצע שתי כיתות בשכבה. הדבר מביא לכך שעל מנת לאפשר שלוש הקבצות באנגלית ומתמטיקה, או על מנת להציע יותר משתי מגמות, יש לדרוש תשלום נוסף מההורים. אלה משלמים ובטוחים כי הם מקבלים יותר, אלא שאם היו שולחים מלכתחילה את ילדיהם למוסד מכיל בעל כיתות רבות יותר בשכבה, כל החסך התקציבי היה נעלם והתלמידים היו מקבלים אותו הדבר, רק ללא תשלום. למעט באזורים פריפריאליים, הרי שברוב חלקי הארץ, גודל קטנטן זה נובע כתוצאה מתחרות יתר ותרבות פיצולים אשר מביאה לבזבוז אדיר של משאבים. בגלל המוסדות הקטנים, גם המדינה שמה יותר כסף, גם ההורים מוסיפים תשלומי הורים הגבוהים פי 2.62 מאשר בחינוך הכללי וגם לבסוף, התלמיד, בהיותו לומד במוסד קטן, מקבל פחות.

התחרות הרבה הביאה לכך שקמים מוסדות חדשים בעלי מיתוג וייחודיות. כשהורים שומעים על תיכון מוזיקלי חדש, הם משוכנעים ששם הילד יפרח, שהרי יש מגמת מוזיקה, חדר מוזיקה ותוכניות העשרה מוזיקליות. באופן דומה הם חושבים על מוסד תורני ועל מוסד מדעי. רבים מאיתנו אינם עושים את החישוב שאם ניקח את תלמידי שלושת המוסדות ונכניסם בתוך מוסד אחד גדול, נוכל לאפשר את כל אותן מגמות, חדרי מעבדה, בית מדרש, חדר מוזיקה, מגוון פעילויות ועוד. יתרון הגודל היה מאפשר להעניק מגוון חינוכי רחב יותר למגוון גדול יותר של תלמידים, שכעת יכולים להתנסות במגמה אחרת מבלי שיצטרכו לעבור בית ספר.

בנוסף, הורים נוטים להאמין שבמוסד קטן יש יחס אישי יותר מצד ההנהלה. אלא שככל שהמוסד קטן יותר, כך ההנהלה צריכה לעסוק ביותר היבטים טכניים ופחות בחינוך. במוסדות גדולים, לעומת זאת, ישנם מגוון תפקידים משמעותיים, כמו רכז לכל שכבה, אשר בפועל מנהל את התלמידים ועשוי להעניק קשר אישי גדול פי כמה, מאשר מנהל מוסד קטן שעסוק בהישרדות יומיומית מול חברת הניקיון.

הרייטינג קובע

ולא ניכנס לכשלי שוק חמורים יותר הנמצאים בחינוך הדתי, אשר פועל יותר ויותר כמו שוק מותגים שבו הרייטינג של בית הספר נקבע בהתאם ליכולת הרטורית של המנהל וגרוע מכך, על ידי חברות היח"צ שמקדמות את רשתות החינוך. כשאתה נחשף כל היום לקרב הפרסומות שבין קוקה קולה לארסי קולה, אתה מרגיש לא נעים לשתות מים. מַעבר לשיטת השוברים, למשל, שבה יש חופש בחירה מוחלט להורים, תביא למציאות בה במקום שיהיו לנו מנהלי בתי ספר שיודעים לטפח עבודה חינוכית ארוכת טווח, נקבל יח"צנים ותוכניות ממותגות. ואכן, במקומות בעולם בהם נוסתה השיטה, הרי שבטווח הארוך ירדו הציונים ואי השוויון החברתי גדל.

אם כן, השוק החינוכי אינו יכול להתנהל כמו שוק עגבניות. אפילו במדינה המקדשת את השוק החופשי כמו בארה"ב, ניתן להקים בי"ס פרטי, אך הוא לא יזכה לדולר אחד. ואילו בישראל, בית ספר פרטי יקבל כמעט את מלוא התקציב ואף יזכה, בזכות קשרים פוליטיים, להקצאת מבני ציבור, לתמיכה ולהעלמת עין מהאחריות שאינו לוקח.

ישנם יתרונות בחֵירות הניתנת להורים לבחור מוסד, אך היא מחייבת רגולציה שתשמור על יעילות כלכלית, סטנדרטים, שוויון ותחרות הוגנת. בהתאם לכך, פתיחת מערכת החינוך לתחרות חייבת לכלול בניית מנגנוני אכיפה המחייבים את המוסדות לקבל כל תלמיד הפונה אליהם, או יצירת מנגנונים מרסנים כמו למשל בירושלים המחייבת כל בית ספר לקבל 20% מהתלמידים שהעירייה מגדירה לו.

פיקוח נוסף חייב לבוא בתשלומי ההורים באופן שיאכוף את הכללים הקיימים, המחייבים למשל ששעות התל"ן (תוכנית לימודים נוספת) יבואו בסוף היום, וכך יתאפשר גם למי שאין ידו משגת ללמוד בבית הספר.

התחרות חייבת לכלול מנגנונים אשר ימנעו פתיחה של מוסדות קטנטנים ללא הצדקה מספרית, ויעודדו מוסדות גדולים שיש בהם יעילות תקציבית גדולה יותר.

מרבית הכללים הללו כבר רשומים בתקנות המשרד אך כיום כמעט אינם נאכפים. אם החופש להורים ולמנהלים יבוא ללא הגברת האכיפה, הרי שהדבר יביא את המערכת להיות פחות יעילה, עם פערים חברתיים גדולים עוד יותר ועם מנהלים ומנהלות שעסוקים רוב היום בהישרדות יחצנ"ית במקום בחינוך. לכן: שוק חופשי לא. תחרות הוגנת ומרוסנת – כן.