ישראל במלחמה
ניצן היא תלמידה מצטיינת בבית ספר יסודי במרכז הארץ. יש לה חברות רבות והיא נחשבת "מקובלת". כשעלתה לכיתה ג', הוריה עברו דירה מהעיר הגדולה ליישוב אחר. עם תחילת השנה, החלו קריאות מצד הבנים "המקובלים" בכיתתה להחרים את ניצן, והם אף החלו להכות אותה ולנקוט כלפיה בהצקות ובאלימות מילולית. קבוצה זו יצרה נורמה כיתתית בה ניצן החלה להיות מבודדת מחבריה לכיתה, ואף הבנות לא רצו בחברתה. בסיום השנה ניצן העידה על עצמה שהיא "דף שהיה חלק וקימטו אותו, ולעולם לא יחזור לצורתו".
ואז הגיעה הקורונה. כולם הסתגרו בביתם. הלמידה הפרונטלית התחלפה בלמידה מרחוק. עם המעבר ללמידה בזום, ניצן חשה הקלה. "בזום, אי אפשר להרביץ לי. אני יושבת בחדר שלי, בבית שלי ואני מוגנת מהאגרופים ומהבעיטות שלהם. גם אם יקללו אותי או יקראו לי בכל מיני שמות מעליבים, המורה תוכל לשמוע את זה בזמן אמת ולטפל, ובכל מקרה הם רחוקים ממני", אמרה.
הסיפור של ניצן הוא סיפורם של ילדים נוספים, ה"שקופים" במערכת החינוך.
בתקופה האחרונה העיסוק בקורונה ובהשלכותיה על הילדים ובני הנוער הלך וגדל. עיקר השיח הציבורי נסוב סביב הפערים הלימודיים והאתגרים החברתיים והפסיכולוגיים שהשנה החולפת זימנה, וכן עסק בסוגיות חינוכיות, טכנולוגיות (כמו הוראה מרחוק), כלכליות ועוד. עם זאת, היבט אחד מדובר פחות של תקופת הקורונה הוא נושא הביריונות והנידוי החברתי.
עם פרוץ המגפה בישראל, גני הילדים ובתי הספר סגרו את שעריהם באבחה אחת, במרץ 2020. ההנחיה הארצית הייתה חד משמעית: כולם וכולן נשארים ספונים וספונות בבתים. כאשר כל הילדים והילדות מסוגרים בבתיהם, המרחב לא מאפשר בריונות או אלימות פיזית. גם תופעת החרם, אשר לצערנו עדיין נוכחת בחיינו, משנה צורתה: לא ניתן להדיר ילדים וילדות ממשחקים בהפסקה מפעילויות חברתיות או ממסיבות יום הולדת, כשצו הריחוק החברתי מאלץ את כולנו להישאר בבית. עם זאת, לצערנו תופעות של אלימות מילולית, הדרה או חרם עשויים להתרחש גם במרחב הווירטואלי, אך לנושא האלימות הדיגיטלית ראוי להקדיש מאמר בפני עצמו.
ננסה להיכנס לראשם של ילדים וילדות אשר בריונות, נידוי חברתי, אלימות פיזית ומילולית במסגרת החינוכית הם חלק משגרת יומם; אותם ילדים וילדות אשר לא יודעים מה יילד יום: האם יתנכלו, יתעמרו ויציקו להם, כיצד יגיב לכך הצוות החינוכי והאם תגובה זו אכן תהיה אפקטיבית בהגנה עליהם.
כעת, כאשר אנו אט-אט מחזירים את ילדינו למסגרות החינוכיות, עלינו לבצע חשיבה והתארגנות מחודשת. על כתפינו מוטלת המשימה החשובה מכל: כיצד למנוע אלימות, ביריונות, חרם ונידוי חברתי במרחב החינוכי-לימודי? זו אחריות משותפת של ההורים ושל אנשי החינוך באשר הם.
1. טיפוח ערך האחריותיות (accountability): גן הילדים ובית הספר צריכים להעביר לכל הילדים מסר ברור: כולנו אחראים על כל מה שקורה במסגרת החינוכית, גם אם אין לנו מעורבות ישירה בכך. זו צריכה להיות המדיניות. ערך האחריותיות יקודם ויטופח בכל שיעור ובכל מפגש. בגן הילדים, הגננת תיזום שיח ברמה מותאמת גיל עם הילדים בנושאים אלה; בבית הספר יש לקדם ערך זה לא רק בשיעורי חינוך. כל מורה, בכל מקצוע, ישזור את הוראת ערך זה בתוכנית הלימודים השנתית שלו. כך למשל, בשיעורי היסטוריה, אזרחות, תנ"ך וספרות ניתן להצביע על אירועים היסטוריים ועכשוויים שבהם אזרחים הפגינו או לא הפגינו אחריותיות לנעשה בסביבתם, כאשר התרחשו אירועי אלימות. "לא תעמוד על דם רעך" זו חובה מוסרית והמחויבות של כל אחד ואחת, במשמעות העמוקה של לקיחת אחריות על אירועים ותוצאותיהם.
2. העצמה וחיזוק של ילדים וילדות הסובלים מאלימות: לעתים ילדים הסובלים מהתופעות הללו הם שקופים. לא תמיד המערכת מכירה אותם, אלא אם הוריהם מרימים דגל אדום (לעתים ההורים אינם מודעים למתרחש, כי לא תמיד מעודכנים לגבי המצב החברתי של ילדם). יש למנות גורם מטעם המסגרת החינוכית שיהיה אחראי על איתור ילדים הסובלים מתופעות אלה, ולתכנן תוכנית התערבות מקיפה בשיתוף צוות רב-מקצועי להפסקתן המיידית. זאת ועוד, אותו גורם יהיה אחראי על עדכון ההורים, מתן הדרכות להורים להתמודדות עם התופעות מהן הילד סבל. ואולי החשוב מכל, גורם זה יהיה אמון על הכנת תוכנית להעצמת הילד או הילדה, בשיתוף צוות רב מקצועי. למשל, מינוי הילד לתפקידים שונים בבית הספר.
3. התערבות חינוכית עבור הילד הפוגע: הצוות יגבש תוכנית התערבות לטיפול בילד הפוגע, הכוללת גם הדרכת הורים. מסגרות חינוכיות נוקטות לעתים בגישת "כיבוי שריפות". כלומר, מדובר בתגובה נקודתית לאירועים מסוימים ולא תמיד יש ניסיון לטיפול הוליסטי, שורשי ויסודי בסיבות ובנסיבות שהובילו לאלימות זו. המסגרות החינוכיות מחויבות לבנות לילד הפוגע תוכנית התערבות עם שלבים ברורים, שהדרכת הורים מהווה חלק אינטגרלי ממנה.
4. הדרכות והרצאות בנושא בריונות ואלימות: הילדים יקבלו אחת לשבועיים לפחות הרצאה או הדרכה בנושא בריונות ואלימות ומשמעויותיהן. למסגרת החינוכית יגיעו אנשים שסבלו בילדותם מתופעות של חרם, בריונות ואלימות, וישוחחו על הצלקות הנפשיות (ואולי אף הפיזיות) שנותרו אצלם בעקבות מקרים אלה. ההדרכות וההרצאות ישלבו סימולציות של מקרים מייצגים, ודיון בדרכי תגובה אפשריות של הילד הנפגע. במהלך השנה הילדים ישתפו בתוצרי למידה בנושאים אלה, כמו עבודות חקר בנושא או יוזמות למניעת אלימות שהילדים יטפחו.
5. השתלמויות וסדנאות לצוותי הוראה: כל מורה וגננת יחויבו בהשתתפות בהשתלמות אחת לפחות בנושא מניעת בריונות ואלימות במסגרות חינוכיות. במסגרת זו הצוותים החינוכיים יכינו תלקיט (פורטפוליו) של חקרי-מקרה בנושאי אלימות ובריונות, ויפתחו מיזמים למניעת אלימות במסגרת בה הם עובדים.
6. שילוב תכני תרפיה: תוכנית הלימודים תשלב שיעורים או מפגשים כמו מיינדפולנס, יוגה, תרפיה באמצעות אומנות או תרפיה במוזיקה. בשיעורים אלה ישולבו טכניקות להתמודדות עם רגשות שליליים. השיעורים יתקיימו בתדירות גבוהה, ומטרתם תהיה לסייע לוויסות כעסים, לחצים ומתחים של הילדים.
לסיכום, לא אחת אנו שומעים במסגרות חינוכיות את האמרה "אפס סובלנות לאלימות". אך אסור בתכלית האיסור שהיא תישאר כסיסמה בלבד. לצערנו, כיום ילדים רבים עדיין סובלים מנידוי, מחרם, מבריונות ומאלימות, אבל תקופת הקורונה מזמנת לכולנו התבוננות מחודשת על הנושא. הגיעה העת להכחיד את תופעת האלימות המתרחשת מתחת לאפינו במסגרות החינוכיות. באמצעות תכנון אסטרטגי ארוך טווח והתגייסות משותפת - הדבר אפשרי.
