פודקאסטים
באחד הראיונות האחרונים שאלו אותו אם הוא רופא והוא אמר שהוא מרפא רעיונות חולים. הוא אחד המרצים המבוקשים בשדה החינוך כי הוא מאתגר אותנו במחשבות על הדברים שקצת קשה לנו לחשוב על עצמנו. נדבר היום עם ד"ר שמעון אזולאי.
בהצהרת העצמאות האמריקאית מעלים על נס שלושה ערכים גדולים: האחד הוא החיים השני הוא החירות והשלישי הוא המרדף אחרי האושר. וזה ערך שאתה יוצא נגדו. אתה חושב שאושר הוא אבן הראשה של הרעה החולה של מערכת החינוך המערבית.
"הבעיה שלי עם אושר לא רק חינוכית אלא קיומית. אני חושב שזה אידאל לא נכון לאדם. רק כדי לסבר את האוזן, אריסטו אומר מתי אתה יכול לדעת שאדם מאושר, רק אחרי שהוא מת. אבל בוא נחזור אחורה. אלמנט היסוד שמעניין אותי הוא יסוד המשמעות. הזכות למשמעות. בשבילי כל תכלית החינוך זה ליצור עולם - מערכות חינוכיות פורמליות ובלתי פורמליות שמממשות את הזכות למשמעות של כל ילד וילדה".
תסביר.
"כל ילדה וילד יודעים מתי הם משמעותיים או לא משמעותיים בכיתה. לא צריכים הגדרות פילוסופיות. וכל הבעיות בחינוך בעיניי מתחילות כשילד או ילדה נכנסים למרחב חינוכי ומקבלים את הרושם הסמוי שכאן אין להם סיכוי למשמעות. אני אוהב לומר: אין בעיות משמעת, יש בעיות משמעות".
חוויה של ילדה וילד בבית ספר מתחילה בסקרנות לגלות את העולם, ואז הם מגיעים לחטיבת הביניים, לתחנת רכבת אינסופית ושלל מקצועות ופריטי ידע שהם צריכים לצבור, איזו רלוונטיות יש למשמעות פה?
"זה נכון, זה אתגר גדול. זה מה שאני עושה רוב הזמן. איך אני יוצר מרחב משמעות. אחת הבעיות הראשונות שלנו היא לשנות את השפה. בסוף, את העולם שלנו אנחנו בונים דרך מושגים, רעיונות ותפיסות. אין הורה ומורה שלא בונה את המרחב הקהילתי שלו דרך שפה. הבעיה היא שהרבה פעמים השפה היא מוטעית. לפעמים מטופשת ולפעמים מסוכנת.
לפרקים נוספים של ריסטארט:
"יש פער בין הדיבור והרעיונות שלנו לבין ההתנהגות. ראינו ילדים שמגיעים לכיתה י' ופתאום קשה להם והם מקבלים 70 והם לא רגילים, עד עכשיו הכל הלך בקלות. ההורים גידלו אותם על הצלחה נטולת מאמץ - להצליח במבחן בלי להתכונן. ופתאום צריך להתאמץ וזה קשה ואז הם לא עומדים מול המציאות הזו.
"רוב הצופים בטח מכירים את הביטוי המפורסם של מקלוהן 'המדיום הוא המסר'. אנחנו לא מקשיבים למסר אלא לאיך הוא נאמר. ולכן מבחינתי זו אחת הטעויות הגדולות שלנו. חינוך ובכלל החיים מתחוללים בדקדוק של היומיום, ברגעים הקטנים. ושם התשובה. כי ילד שבא לבית ספר, עם כל הכבוד להצהרות, הוא חווה את היומיום. בסוף אם זה לא מתורגם לשם זו בעיה. אני אגיד משהו למורים ולמנהלים: אתה יודע למה לא עושים את זה? א' - זה לא סקסי. אנשים רוצים דברים שמצטלמים, שגרה זה דבר מתיש. ב' - זה מצריך עקשנות. אתה לא יכול לעשות משהו פעם אחת.
"הבעיה היא שהשפה שמתורגמת לפרקטיקה שמתורגמת לדקדוק היומיומי ניזונה מהרבה מקומות שהרבה מהם מוטעים. אחד מהם זה האושר. השפה הראשונה המוטעית שפוגעת בעיקר באוכלוסיות חלשות זו שפת הצרכים, שאביה המודרני הוא מאסלו. אני אגיד את זה בצורה הכי נוקבת: מאסלו דיבר שטויות. הרעיון שיש פירמידה של צרכים ובסוף יש לך 10 דקות למשמעות זה קשקוש. הפירמידה היא הפוכה - קודם יש משמעות. מספיק לך לראות ילד שהולך לשחק כדורגל, עניין אותי מאסלו? לא. כי בני האדם קודם כל מחפשים מרחב של משמעות. וזה מוביל אותנו לטעות נוראית שמגולמת במילה אחת: פניות. 'לא פנוי ללמידה'. זה מזיק לתלמיד ולכל המערכת כשאומרים את זה.
"השפה השנייה הבעייתית היא שפת האושר. האידאל שבו אנחנו מופצצים בישראל כבר 30 שנה שאומר שהדבר הכי חשוב בחיים זה להיות מאושר, זה לא".
אני עצמי נוטה לרוץ ריצות ארוכות ולחזור על זה, כנראה זה נותן לי משהו. אם תביט עלי רץ לא תזהה אדם מאושר. אתה תחשוב שהאדם הזה סובל ומה הוא עושה לעצמו. אבל אני אומר לך שזו תחושה עילאית. גם הידיעה שהתאמצת והצלחת. גם היכולת להתגבר על קושי. גם בשלב מסוים כנראה האנדרופינים במוח עובדים שעות נוספות. אני מרגיש מאושר בתוך הסבל הכללי הזה.
"אני לא חושב שאין דבר כזה אושר, יש, והוא נגזרת של משמעות. זה בדיוק ההיפוך. הבעיה שלנו היא לא עם סבל, היא עם סבל חסר משמעות. המשמעות היא חריגה מגבולותיי. כשאתה מתאר לי ריצה אתה אומר אני חורג מהגבולות שלי. זה לא נורמלי וטבעי לי להתחיל לרוץ. זה גם מה שקורה לתלמיד שפתאום משיג הישג. שם מתחולל הדבר. ולכן אתה צודק בדבר הזה כנגזרת של משמעות. רוב ההורים רואים את תפקידם העליון להיות ספקי אושר של הילדים שלהם. אבל זה לא התפקיד שלך. אתה לא יובל המבולבל, אשתך לא מיכל הקטנה והבית לא גי'מבורי. זו לא התכלית. החובה האמיתית שלי, ואני אתמול רבתי בלילה על זה עם הבן שלי, שהוא יהיה שחקן משמעות.
"הורים חושבים שאושר פירושו היעדר קס"ם - קושי, סבל, מאמץ. יש כל הזמן ניסיון להנדס את העולם, לפעמים בצורה חולנית, ככזו שתמנע מהילדים קושי, סבל ומאמץ. התוצאה היא פירוק החוסן של הילד. פירוק המערכות שאמורות לתת לו חוסן. היום מורה אומרת לעצמה - למה שאתן משימה קשה לילד? אני צריכה שהוא ילך לאמא שלו ויאמר שהיה לו לא נעים בכיתה ואחר כך היא תבוא לבית הספר עם פטישים? אז היא תתן לו משימה קלה. הדבר העמוק החשוב הוא שאין שום דבר בחיי אדם ששווה משהו שאין בו קושי, סבל ומאמץ. לימודים לא היו כיף ולעולם לא יהיו כיף. אני לא יכול לדמיין בעיני רוחי שום מודל פדגוגי, בניגוד להזיות של כל מיני ילדים מקפצים במרחב עם פרפרים מעל ראשיהם, שאין בו סבל, קושי, מאמץ, אכזבה, כישלון, לצד רגעים של התעלות".
אז אתה אומר להורים: אל תוותרו על הילדים.
"כן, בעיקר לא לוותר. מישהו באיזו תוכנית אמר תן לי עצה, אמרתי לו משהו שישמע נורא ברגע הראשון: תתחיל להתאמן על עצמך לשאת את העצב של הילד שלך. אם אתה לא מסוגל אין סיכוי. כי אתה רוצה שהילד יתרגל שעה מתמטיקה, ואתה אומר לו - עכשיו תשב. והוא רוצה ללכת עם חברים לסרט. ואתה אומר לו לא. ומגיע השלב שבו הוא עצוב. ואז מגיע הרגע שאתה אומר, בלי מילים, אני רוצה שהוא יהיה מאושר, ואז אתה אומר לו - טוב, לך עכשיו. היכולת היא להבין שלפעמים אין ברירה, שאם אני אוהב אותך אני חייב לשאת את הקושי שלך ולתת לך מרחב שבו זה מתחולל, כי אז לא תחרוג מהגבולות שלך".
מראיין: אלי הורביץ | הפקה: עדי בר צבי ורביד יראון דר
כל הפרקים של ריסטארט זמינים באפליקציות Apple ו-spotify. להאזנה
