נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
היא נולדה וגדלה בתל אביב, למדה ביולוגיה בירושלים, אחר כך נסעה לאוקספורד לעשות דוקטורט בפילוסופיה אצל ישעיהו ברלין על לאומיות וליברליות, הייתה נשיאת שנקר ועוד לפני כן שרת החינוך של מדינת ישראל. היום היא נשיאת מכללת בית ברל. נדבר היום עם פרופסור יולי תמיר.
אנחנו נמצאים בחמד"ע מרכז לחינוך מדעי בתל אביב. תלמידות ותלמידי תל אביב שבוחרות ובוחרים ללמוד פיזיקה וכימיה מוגבר באים לכאן פעם בשבוע. איך את מתחברת למקום כזה של מצוינות?
"נכנסתי לכאן מלאת קנאה, כי באזור של בית ברל, בעיקר בישובים הערבים, אין שום דבר דומה לזה. אם אתה חי בטירה, בטייבה, בקלנסואה, ואתה רוצה לעשות 5 יח"ל במדעים - מאוד מאוד קשה. לצער הרב במגזר הערבי כמעט ואין תלמידים ששייכים לתוכניות מצוינות. הם מתקשים לעבור את הרף הזה ולקבל את התשתית שתבנה אותם למקום הזה. אז חשבתי: למה אנחנו לא בונים דבר כזה בבית ברל שישרת את כל האזור שלנו, כי זה ממש חיוני. בפריפריה הערבית שאני יושבת סמוך אליה אין להם כמעט אפשרויות לפתח מקומות הצטיינות. אין מורים, אין כלים, אין ציוד או תשתיות. זה מציק לי מאוד כי זה אולי אחד הדברים שמסבירים למה אין ערבים בהייטק ולמה כמעט אין בחדשנות. אנחנו עושים המון מאמצים אבל אנחנו די לבד במהלך הזה".
לפרקים נוספים של ריסטארט:
בציבור בישראל מוטרדים מהפערים, אבל אולי להגיד זה נוח, כי כששואלים אנשים אם היו מוכנים שצמצום הפערים יהיה על חשבון הילדה שלהם אז המוכנות קצת יורדת. את עדיין מאמינה שחינוך יכול להביא לשוויון?
"לצערי לא. אני חושבת שחינוך יכול בכל שלב להעלות את הרמה של התלמידים ולתת להם יותר הזדמנויות. צריך להבחין בין המצב הזה שתלמיד יכול לקבל יותר הזדמנויות לבין שוויון. כי בשעה שאנחנו מעלים את הרמה וזה הופך להיות מספיק מערכתי, אלה שמתחרים נותנים עוד. ואז אנחנו נמצאים בתחרות אינסופית".
אני זוכר פגישה עם שר החינוך ההודי. הוא אמר - אתם במערב טועים. אתם חושבים שכל אחת ואחד יכולים להתקדם מהמקום שבו נמצאים לעתיד טוב יותר. אבל אין לכם סיכוי, כי תמיד החזקים יתקדמו יותר. הוא אמר - אנחנו יודעים שכל אחד נולד לאזור ולמעמד שלו. לא יותר נוח יהיה לחיות בחברה כזאת?
"בגלל זה, בין היתר, אנחנו לא הודים. כולם יכולים להתקדם, השאלה היא אם אנחנו יודעים למתן את ההתקדמות של החזקים. יש פה מן סחר חליפין – להגיד אנחנו עד כדי כך רוצים שוויון שאנחנו בונים מערכת שממתנת את התחרות. וזה יכול להיעשות לא רק באמצעות חינוך אלא גם באמצעות שכר. יש מאמרים על איך הורים מתבנתים את העתיד של הילדים שלהם. הם מאמינים שבחברות יותר שוויוניות מבחינת ההשתכרות, לא בזמן שאתה תלמיד אלא בעתיד, הצורך לדרוס את כולם כדי להיות הכי חזק מתמתן. בגרמניה למשל, בתקופות שבהן היה שוויון כלכלי בין אנשים שעבדו במלאכת כפיים לבין אנשים שעבדו בתחומים של ידע, הייתה פחות תחרות ופחות אי-שוויון. מהרגע שפערי השכר גדלו אנחנו בדרך לאי-שוויון מהותי".
"אני בתוך אמא שלחתי את הילדות שלי לבית ספר קריית גונן. בית ספר בשכונה חלשה, כי חשבתי שהן מספיק חזקות לשאת את הנטל הזה. אבל כן הייתה לי מודעות שאני לא צריכה להקים משהו קטן וסגור לילדים שלי עם הילדים של השכנים שכולם יהיו בו דומים, אלא שאני צריכה לשלוח אותם החוצה שיתמודדו עם העולם, עם חוסר השוויון ואנשים אחרים. אם היה לנו התמריץ ליצור יותר עירוב מעמדי בחינוך, היינו רואים תוצאות וכולם היו נהנים".
המגמה הישראלית הפוכה. הורים שולחים את הילדים לחט"ב וכולם לומדים יחד, ופתאום זו תחנת רכבת, הכיתות צפופות והרמה לא מספיקה, ואז הורים מחפשים את האלטרנטיבה, לא חשוב באיזה מגזר אתה, כדי שהילד שלו יוכל לממש את הפוטנציאל.
"לכן חינוך לא משנה את העולם, בניגוד למה שיאנוש קורצ'אק כתב. חינוך במידה רבה משקף את העולם. אתה לא יכול לחנך ילדים לשוויון כשבחוץ צועקים צעקות גזעניות. אתה לא יכול לחנך ילדים לצדק שבחוץ יש תחרות ברוטלית מטריאליסטית. הלא ילד הוא יצור קטן אבל מאוד ביקורתי, והוא רואה מתי אתה משקר לו".
כשהיית שרת החינוך, יחד עם פרופ' ענת זוהר חשבתן שכדאי לעזור לבתי הספר לעלות מדרגה: במקום למידה אינסופית לקראת מבחן שאף אחד לא יזכור אחרי מחר בבוקר, לכוון למשהו יותר עמוק – להבנה, ליישום. היום את נשיאה של מכללה שמכשירה מורים, את מאמינה שמהעמדה החדשה שלך אפשר יהיה להניע שינוי?
"פרופ' ענת זוהר התחילה תהליך למידת עומק שצובר תאוצה. אבל המציאות השיגה אותנו. היא קרתה מהר מדי לנו כבני אדם. גם הצפת הידע שאנחנו חיים בה. היום כל סטודנט שיודע לקרוא יכול לקבל את כל הידע שהוא רוצה. אז בעולם שבו רכישת הידע היא לא רק דרך בית הספר, אנחנו צריכים עוד יותר לעבור לדיון על עיבוד ידע. איך לומדים ומעבדים ידע, איך לוקחים מה שמצאת ומיישמים אותו על משהו".
בסוף, למורה יש זמן נתון עם התלמידים, ושאלת המינונים היא אינסופית. כשמחזיקים 16 מקצועות במקביל במערכת השעות זה נהיה בלתי אפשרי לבנות בסיס ידע מוצק, אז אתם מכשירים מורים למשימה לא אנושית. איך אתם מכינים מורים למצב כל כך מורכב?
"קודם כל אני רוצה שמורים שגדלים בבית ברל ידעו להגיד לא. נתת לי עוד 7 פרקים – לא. ושנית, השיעור הכי חשוב שלמדתי על ידע ועל ניהול עצמי ואוטונומיה של הלומד, היה כשברלין אמר לי 'תכתבי מאמר על לאומיות'. אמרתי לו, כמה עמודים? מה לקרוא? אז הוא הסתכל עלי ואמר – 'בדיוק בכמות הנכונה'. יצאתי החוצה ואמרתי – אוקי, עכשיו אני צריכה להחליט. אני רוצה שהמורה שיוצא מבית ברל ידע מה הכמות הנכונה בשבילו. שידע – את זה אני יכול לעשות ואת זה לא. אני יכול ללמד עוד שני פרקים ולתת עוד זמן מחשבה, אני יכול ללמד בעוד אופנים או בכלים שונים. משחוק, קולנוע, סימולציות – המטרה היא שעולם הדמיון של האפשרויות שלהם יגדל ויתרחב. אנחנו עושים הכל כדי לתת להם את האפשרות להיות לומדים אקטיביים. כי בסוף ככה הם יוכלו להצליח יותר".
מראיין: אלי הורביץ | הפקה: עדי בר צבי ורביד יראון דר
חדש! כל הפרקים של ריסטארט באפליקציות Apple ו-spotify. להאזנה
