להקשיב לשטח
תמיד הייתי דייקנית, שלא לומר מקדימנית. זוכרת את עצמי מגיעה למסיבות יום הולדת בכיתה ביסודי, מסתכלת מסביבי ומבינה שאין עוד אורחים. שוב הגעתי ראשונה. אבל הגעתי בשעה שאמרו - אז למה אני לבד? יושבת על כיסא כתר לבן שמסודר במעגל, עיניי נשואות לדלת. מחכה שיגיע עוד מישהו ויגאל אותי מהמבוכה.
כיום אני עדיין מקדימנית, גם לשיעורים שלי. רק שאני כבר לא במבוכה או ציפייה - להיפך. אני אוהבת את כמה דקות השקט לפני שכולם מגיעים. יום חמישי בבוקר, נכנסת לכיתה, השולחנות מסודרים בכלל בצדדים ובמרכז עיגול כיסאות. ככה זה בבית ספר - אף פעם אי אפשר לדעת איך תקבלי את הכיתה. מסדרת שלושה טורים, מוודאת שיש מספיק כיסאות, אוספת פיסת נייר מהרצפה, מוחקת את הלוח.
מניחה את הציוד שלי על השולחן. כמה ילדות שתמיד מגיעות ראשונות תופסות את המקומות בקדמת הכיתה ומפטפטות ביניהן. היום נעבוד בחוברת? הן שואלות (התלמידים אוהבים את החוברת הזאת). בטח, אני עונה, אבל נתחיל מחימום ומשחק קטן ורק אז. הן מחייכות אחת לשנייה ויושבות לצייר. צלצול. שאר הילדים נכנסים בהדרגה ומתיישבים. חוץ ממי שלא, תמיד יש את מי שלא. בואו נתחיל, אני קוראת להם. שבו. אני כותבת בצד הלוח כותרת: "היום בשיעור". הם כבר מכירים אותה. ומתחתיה: "חימום, משחק קטן, עבודה בחוברת". ליד כל אחד ריבוע קטן.
בקבוצת העברית של כיתה ב' אני תמיד פותחת את השיעור עם חימום. בואו תהיו איתי, ותחזרו אחרי התנועות: משפשפים ידיים, סיבובי כתפיים, חיבוק, עליית כתפיים וירידה, כיווץ הפנים ומתיחה, שלוש מחיאות כף ואפשר להתחיל. למה צריך חימום? אחד הילדים מתלונן. כי הגוף שלנו, המוח והלב - הכל מחובר, אני עונה. כשאנחנו מזיזים את הגוף בתחילת השיעור זה עוזר גם למחשבה שלנו להתכונן ללמידה, וגם לרגש. בוא תנסה גם. הוא מסתכל אלי בעיניים גדולות ומצטרף לתנועה האחרונה.
יופי אני אומרת, ועכשיו משחק. רגע, אומרת ילדה בשורה האמצעית. שכחת לסמן שעשינו חימום. וואלה נכון, הם זוכרים כבר יותר טוב ממני. זה החלק הכי נחמד בטקס קבוע. יש לו כבר כוח משלו.
שיעור עברית. לאחר משחק והקנייה על הלוח, הילדים מתחיל לעבוד בצורה עצמאית בחוברת, כל אחד בקצב שלו. "טל, טל", ילדה אחת קוראת לי. תרימו יד ואגש אליכם, לא צריך לצעוק, אני אומרת. עוברת בין הטורים. לאחד מקריאה הוראות, לשנייה מתקנת שגיאות. השלישי רק צריך שאגיד לו: יופי, אתה מתקדם נהדר.
מעיפה מבט אל השעון, עוד רבע שעה מתחיל השיעור הבא. טוב חמודים, אני עוצרת. מי שסיים דף עכשיו שלא יתחיל חדש. מי שהראה לי - להחזיר חוברת ולצאת להפסקה. כמה ילדים קמים ויוצאים ישר, שלושה נעמדים מולי, שניים מרוכזים בעבודה בחוברת ובכלל לא שמעו אותי. די, אני אומרת לאחת מהן בחיוך, צאי להפסקה, תשאירי משהו לפעם הבאה.
חמישה טיפים להתחלת שיעור מזווית קצת אחרת (לקוח מרחבי הרשת)
סופשנה. אוספת את כל הציורים והדפים שהילדים יצרו במהלך השנה, יושבת בשקט שלי. מסדרת בערמות - זה שלה, זה שלו. מניחה בניילונית לכל ילד וילדה. מוסיפה מילה קטנה בשמי - חופש נעים. אוהבת לסגור את כל הפינות, לסגור מעגל, להשקיע בקטנות. זה עושה לי הרגשה טובה.
שיעור שפת הקשב (מיינדפולנס לילדים ונוער) מתקרב לסיום. הילדים שוכבים על הגב, כמו בהתחלה. אני מנחה אותם להניח את חלקי הגוף משוחררים ורפויים על המזרון. שקט. חלקם עוצמים עיניים, כל אחד עם עצמו. כמה לא מובן מאליו באמצע יום של בית הספר. בואו ניזכר לאן אנחנו ממשיכים מכאן. נזיז לאט את האצבעות. נאחל לעצמנו משהו טוב להמשך היום. מי שאני קוראת בשמו מוזמן להחזיר את המזרון למקום ולצאת.
אז מהי הדרך שלי לסיים: סיום הדרגתי, מתאדה, שלא מושך את תשומת הלב? או אולי הסיום בו אני סוגרת מעגל, מתכוננת, נותנת תשומת לב אישית? אני מתבוננת על שני סוגי הסיומים. שניהם אני. כל אחד עם האיכות שלו. ושואלת את עצמי: באיזה סיום את בוחרת?
