ישראל במלחמה
"כאן מבינים אותי, כי כולם כמוני", אומרת נערה מקסימה ומופנמת, שמשתתפת בקבוצת "רקפת" לתלמידים עם חרדה חברתית בתיכון במרכז הארץ. היא לא מפסידה אף מפגש, למרות שלמראית עין כמעט לא לוקחת חלק במפגשים. קבוצות מסוג זה, המאופיינות בקבלה והכלה, מאפשרות שינוי בצעדים קטנים עבור נערות ונערים עם חרדה חברתית. ממפגש למפגש ניתן לראות כיצד הם מרימים ראש, מגניבים חיוך קל שבהמשך נהיה לצחוק, והמשפטים הקצרצרים שלהם הופכים ארוכים יותר.
למרות זאת, כמעט בכל קבוצה אנו פוגשים גם כאלו שעדיין קשה להם. מאוד. כזה הוא צחי, שמגיע לכל מפגש, אך לעולם לא ידבר בו מיוזמתו. כאשר ביקשתי מכל אחד בקבוצה לחשוב על משהו טוב בעצמו הוא לא מצא אפילו דבר אחד. כך גם בפעילות עם קלפים על "החוזקות שבי" - לא מצא אפילו קלף אחד שייצג אותו. כמוהו משתתפים נוספים – מגיעים, אך לכאורה אינם משתתפים.
בהתחלה, כמנחת הקבוצה, הייתי שואלת את עצמי האם יש טעם בהשתתפותם. האם הם צריכים להמשיך להגיע למפגשים אם אינם לוקחים בהם חלק. לשמחתי, בשיחות עם יועצות ומחנכות בבתי הספר אנחנו מסכימות – גם אם נדמה שאין התקדמות - לא לוותר. עצם החיבור הקבוע, היציב והנינוח מאפשר תחושת ביטחון ושייכות. ללא חשש ממה יגידו ויחשבו עלינו, וחשוב מכך, ללא החרדה שיפגעו בנו בגלל מי שאנחנו.
אז בקבוצה ייעודית לכך נגיד שזה קל, אבל מה עושים בכיתה? ובכל פעילות אחרת שמתקיימת בבית הספר? מה יכולה לעשות המחנכת כדי לסייע לילדים המתמודדים עם חרדה חברתית קשה?
חרדה חברתית מוגדרת כפחד מופרז, לא מידתי ולא רציונלי ממצבים חברתיים, פחד מתמשך ושאינו נקודתי. לכן ההתמדה היא חיונית במיוחד, לא רק מצד אלו המתמודדים בעצמם עם החרדה, אלא גם מצד אלו המלווים אותם ומסייעים להם - המחנכת, היועצת, ההורים. יש להמשיך לשאול אותם לדעתם. לתת להם מקום להביע את עצמם, גם אם הם נענים רק לעתים רחוקות. ההתמדה שלנו מראה לנער/ה שאנחנו לא מוותרים עליהם.
בעבודה בקבוצות – יש לצרף מישהו שיהיה רגיש אליהם; במשימות כיתתיות - לדאוג שיש להם תפקיד, שהם לוקחים חלק. על יועצת בית הספר להציע להם לבוא לפגוש אותה, לומר להם בצורה חד משמעית: 'אתם חשובים לי, לא ויתרתי'. בסוף הם יבואו.
ממש כמו תינוק הלומד ללכת, כך כל צעד וכל הצלחה קטנה הם משמעותיים וחשובים. בצעדיו הראשונים לומד התינוק את הפעולה ומתאמן עליה, מחזק את השרירים וגם את הביטחון, לנסות ולהעז עוד. שימת זרקור על ההצלחות הקטנות ופרופורציות יעזרו – יש ללמד את התלמידים להתייחס בשוויון נפש גם לטעויות ול"כשלונות", הרי כולנו טועים.
כל הצבעה בכיתה היא הזדמנות, וגם אם בפועל התלמיד או התלמידה לא דיברו, נוכל לגשת אליהם אחרי השיעור ולומר: "ראיתי שהצבעת. אשמח לשמוע אותך". בהתחלה זה יהיה מול המורה, בהמשך - מול הכיתה.
אומרים שכל מה שאדם זקוק לו הוא שיראו אותו, שיאפשרו ויתנו מקום לחוויה האישית שלו. אפשר לומר: "אני מרגישה שזה ממש קשה" או "אני חשה את הבדידות שלך" או "מה שאת/ה מתאר/ת נשמע לא פשוט". יש לדבר בגובה העיניים ולומר להם שאינם שקופים.
בתוך קבוצת השווים, עם חבריהם לכיתה, יש אפשרות נוספת להעצים באמצעות שיח פתוח על הקושי והתחושות. נוכל לשאול: "עוד מישהו מרגיש ככה?" או: "זאת חוויה שגם אתם חוויתם/הרגשתם?", זה חינוך חברתי להכלה, לאמפתיה.
חשוב לומר כי גם החברים לכתה יכולים לסייע רבות בתהליך. כמורים נוכל לומר: "גם אני חוויתי את זה כך הרבה פעמים בחיי" - דוגמה אישית שתאפשר להם להרגיש שהם לא חריגים. הנה, אפילו למורה זה קרה...
השיח על סיטואציות ורגשות ומציאת שותפים להן, מנרמל את הקושי ומלמד את המשתתפים שהם במקום שמבינים אותם, ושיש עוד כמותם. חשוב לומר שגם משתתפים שהחרדה החברתית שלהם קשה במיוחד ואינה מאפשרת להם שיתוף מילולי בעצמם – חווים תחושת שייכות והקלה גדולה כשהם שומעים שיח כזה.
ילדים עם חרדה חברתית נושאים עמם לעיתים שנים של חרמות, דחייה חברתית, תחושת שקיפות וחוסר נוכחות אקטיבית במסגרות היומיומיות שלהם. הם מתקשים מאוד לשחרר את השריר הקפוץ שלהם. חיזוקים חיוביים לאורך זמן משנים תפיסה עצמית של התלמיד את עצמו. בסוף הזרע שנטמן צומח, אבל זה לוקח זמן.
כשנער אומר שהוא לא יודע לענות על שאלות אישיות - על עצמו, זה לא מפני שהוא באמת לא יודע אלא משום שהוא לימד את עצמו שנים למנוע גישה אל הרגשות שלו, כדי להגן על עצמו. חשוב לזכור שתחושת השייכות חשובה עבורו לא פחות מאשר לכל אדם אחר, אולי יותר. אבל היא מלווה בחרדה קשה. בהתחלה יתבונן מהצד, ולאט לאט תחושת הביטחון המתהווה תאפשר לו להיפתח ולראות את עצמו בעיניים טובות יותר.
בכל מפגש עם הקבוצות שלי אני פותחת בסבב רגשי ובבקשה לשתף בחוויות טובות שקרו לנו השבוע. לעיתים ממש קשה למצוא אבל אני לא מוותרת. היכולת לראות את הטוב ולתת לו מקום דומיננטי בחיינו, הופכת את הכאן ועכשיו לנעים יותר ומייצרת אופטימיות. זה המקום ללמד את המשתתפים שהרבה מאוד ממה שאנחנו עוברים זה לא "גזרת גורל" ושיש לנו יכולת לבחור ולשנות.
החיזוקים החיוביים הם דרך של תקשורת מקרבת. אם מורה פונה לתלמיד שלה בסוף השיעור ואומרת לו מילה טובה היא פותחת צוהר, שהוא הצעד הראשון לכיוון הצעד השני וכך הלאה. "כל כך נהניתי שהשתתפת היום", "המשפט שאמרת היום בכיתה השפיע על כל השיעור", "אני נהנית כל פעם מחדש כשאתה משתף. זה תורם לכל הכיתה". אל תחסכו במילים טובות.
זה לוקח זמן ודורש המון אורח רוח, אבל ביום בהיר אחד, כשתשמעו צחוק גדול מכל הלב של ילד שחשש לומר את שמו בתחילת השנה – זה יהיה שווה הכל.
