להתחבר למאה ה-21
היא ממובילי השלטון המקומי בישראל בשנים האחרונות, יש לה תואר ראשון במתמטיקה והיא ניהלה ביד רמה את בית הספר שבו נערך הריאיון – ברנקו וייס השש-שנתי בבית שמש. שלום לד"ר עליזה בלוך, ראש עיריית בית שמש.
ד"ר בלוך, השנה האחרונה הייתה קשה לכולם. אם זה היה בידייך, אם הייתה קורונה אבל בלי כל המתווים וההנחיות של משרד הבריאות ומשרד החינוך, איך השנה הזו הייתה נראית?
"זו הייתה אחת השנים היותר מעניינות, ייקח לנו ימים להבין מה קרה בה. הרפורמות הכי גדולות של מערכת החינוך קרו בשנה הזו. אם הייתי יכולה, הייתי נותנת לאנשי השטח לקבל את ההחלטות. כל מנהל שנתנו לו להוביל בית ספר, צריך לתת לו לנהל במתווה שמתאים לו. לתפיסתי, מנהלים חזקים שמצליחים לעבוד ולהוביל שינוי, אנחנו לא יכולים להפוך אותם לפקידים שמקבלים הנחיות שלא תמיד תואמות את השטח. אני מאוד מאמינה במנהלים ובמורים שלנו, וכשנותנים להם את הכוח לקבל החלטות הם עושים את זה יותר טוב מכל אחד אחר".
אבל במבחן המעשה, ישראל בהחלטה מלמעלה סגרה את מערכת החינוך באבחה אחת באמצע מרץ של שנה שעברה. היית משאירה הכל פתוח?
"אני אגיד בצניעות שאני לא רוצה להגיד 'מה הייתי עושה...'. זו החלטה שהתקבלה ואיתה הלכנו. לתפיסתי העמוקה, האתגר היותר גדול של תקופת הקורונה הוא העולם החברתי והכלכלי הרבה לפני הסיפור הרפואי. היה ברור שנשתלט עליו עם החיסון, אבל הערך החברתי והחינוכי הוא מחיר שייקח לנו כמה שנים להתמודד איתו.
"שברנו המון מוסכמות שהילדים וההורים גדלו עליהן. לימדנו את הילדים שלקום כל בוקר בבית ספר זה הדבר הכי חשוב בעולם - ופתאום זה לא חשוב; לימדנו שבית כנסת זה חשוב ופתאום זה לא נורא לא ללכת; לימדנו שלחבק את סבא וסבתא זה חשוב ופתאום אפילו להפך – עדיף שלא; לימדנו את המורים לעשות ביקורי בתים, ללוות את הילדים ולהיות איתם ופתאום אמרנו להם תשמרו מרחק. יש המון תהליכים שקרו וצריכים להבין מה המשמעויות שלהם.
"אני לא לחוצה מהפסדי החומר, את זה למדנו שאפשר להשלים. אבל משהו (השתנה) בתחושת החוסן של הילדים שלנו, מי היה שם בשבילי בתקופת הקורונה, מה רמת הביטחון העצמי שנתנו לי, אילו כלים היו לי להיות עם עצמי, מה קרה בתוך המשפחה בבית. ההורים פתאום נאלצו להיות המון שעות עם הילדים שלהם בלי שידעו מה עושים עם זה, המורה היה צריך לקחת אחריות וליצור קשר עין דרך הזום... דור שלם של ילדים שאמרנו להם שבית ספר זה מקום מסוכן, אבל הפארק היה פתוח ולא מסוכן, והם ישבו בפארקים באמצע הלילה, רובם לא למדו מתמטיקה עד אמצע הלילה, תסלח לי שאני מגלה את האמת. מה המשמעות של בית ספר עבורם? איך הם יתפסו עכשיו את המבוגרים המשמעותיים? אלה השאלות שמעסקיות אותי עכשיו.
"המקום של המורה, ההורה ובית הספר יעבור בחינה מחודשת גם אם נודה בזה וגם אם לא. לימדנו את הילדים שאם לא נמצאים שנה בבית ספר לא קרה כלום, השמיים לא נפלו. אם יש מישהו שחושב שתעודה וטקסים ואספת הורים ומבחנים יכולים להמשיך אותו דבר אנחנו נאבד את הילדים".
לעוד פרקים של ריסטארט:
את דואגת או אופטימית לגבי מה שעומד להתרחש?
"יש לנו את האפשרות להגיד 'כלום לא קרה, חזרנו לחיים, ממשיכים מאותו עמוד שבו עצרנו'. בעיניי מי שיעשה את זה מאבד את הילדים ומפסיד הזדמנות. האמירה שלי: זה (הקורונה) כבר קרה, עכשיו צריך לקחת את מצבור החוויות הזה ולהתקדם משם. אנחנו למדנו שאפשר ללמד שנה שלמה במרחב ציבורי, אפשר ללמד בלי לוח, אפשר ללמד בפארק... עכשיו זה הזמן לבנות את המודלים וצריך לתת למורים ולמנהלים לבנות אותם. ניקח את העוצמות של התקופה הזו ונייצר מהן הזדמנויות. בעיניי זה ייצר אנשים יותר טובים".
אני זוכר שכשחיפשנו בתי ספר שלמרות תנאי פתיחה מורכבים מצליחים להגיע לרמות מצוינות גבוהות, בית הספר הזה זוהה ככזה. איך הופכים בית ספר למצטיין?
"הסיפור הגדול בעיניי יושב על שני עמודים מרכזיים: האחד, ההבנה שכל מה שמתרחש בבית הספר הוא סיפור שלם והתפקיד שלנו הוא לספר את הסיפור. לבנות מערך טוב לשיעור מתמטיקה זה החלק הכי קטן בזה. בעיניי, מהרגע שהילד עבר את השער של בית הספר, מה שקרה לו בשירותים, בהפסקה, בדרך לכתה – הכל זה סיפור שלם, ובית ספר טוב יודע לספר את הסיפור על החוויה של הילד; שנית, מהם החוויה והביטחון של צוות המורים. אני כמנהלת הרגשתי שהכיתה שלי היא חדר המורים. ומורים יוזמים וחזקים עם אומץ וביטחון עצמי שיודעים להשפיע עושים את הסיפור.
"ממש לא חשוב בעיניי אם בית ספר הוא אנתרופוסופי או דמוקרטי, על כל תפיסה אפשר להתווכח, מה שחשוב בעיניי הוא שאנחנו נותנים למורה את התחושה שהוא המלך. ברגע שמורה מרגיש שהוא המלך, שכשהוא סגר את הכיתה הוא יכול לכבוש את העולם והשמיים הם הגבול – ממש לא חשוב לי מה הוא מלמד. ככל שנגדל יותר אנשי חינוך שמרגישים שיש להם הכוח להשפיע על המציאות, תהיה להם את המוטיבציה ללמד ולהוביל, ואז מבחינתי שילמדו מוזיקה, מתמטיקה או ריקודי עם - זה לא חשוב.
את היום היו"ר של התארגנות של הרבה ראשי ערים בישראל שמקדמים מצוינות. את עדיין מאמינה שערך המצוינות הוא עדיין הדרך לקדם תלמידים כיום בחברה הישראלית?
"אני מאמינה שצריך להגיד לכל ילד 'תחליט מה אתה רוצה להיות, לא חשוב מה, ובזה תהיה הכי טוב'. מצוינות היא תוצר של עבודה קשה. אני לא מכירה כוכבים נולדים ולא מאמינה בזה. התמדה, עבודה קשה והאומץ להעז מייצרים מצוינות. האתגר שלנו הוא לעודד את השאיפה גבוה. ואגיד יותר מזה: לפעמים מצוינות נתפסת כמשהו סוציומטי, שאנחנו מגדלים נסיכים. אני טוענת שהמשאב הכי יקר וחשוב בישראל הוא ההון האנושי שלנו, אין לנו מחצבים, הדבר המרכזי שיש לנו הוא כוח אדם מצוין. ולכן אני חושבת שלפתח אנשים מצוינים זו ציונות אמיתית. לפתח לאנשים את היכולות להיות הכי טובים במה שהם בסוף ייצר חברה מצוינת. תהיה הכי טוב במה שאתה עושה – תהיה רופא מצוין, פחח מצוין, אמא מצוינת, רב נהדר, שכל אחד מאיתנו יעשה הכי טוב מה שהוא יכול".
הרבה מאוד אנשי חינוך מסתכלים עלייך בהערכה גדולה, רואים בך דוגמה ומופת למנהיגות חינוכית נשית משמעותית. תודה גדולה.
"תודה גדולה, ומי שמרגיש שהוא עדיין טוב - צריך ללכת להיות מורה".
האזינו לפרק המלא של ריסטארט - שיחות על חינוך ביום שאחרי. מראיין: אלי הורביץ | הפקה: עדי בר צבי ורביד יראון דר
