"במקום של מחאה אזרחית ושיתוף בין אנשים - שם זזים דברים"

מיכל, אני רוצה להחזיר אותך לרגע אחד לפני שנה, היה ברור שהרופאים הולכים להיות הגיבורים של התקופה. גם המורות והמורים היו יכולים להיות הגיבורים, וזה לא קרה. למה נוצר משבר אמון בין הציבור לבין המורים?

"לא רק שזה לא קרה, גם חיפשו אותנו מתחת לאלונקה. כל שנה המורים לא מדליקים משואה, השנה במקרה הייתה מנהלת בית ספר שהדליקה למרבה השמחה. אבל אתה צודק. זו הייתה נקודת שבר מאוד גדולה. ראינו את זה גם בסוף הקורונה. מחזירים את הקניונים לפני בתי הספר. אז לא רק שלא הצלחנו להיות גיבורי התקופה כאשר אנחנו באמת גיבורי התקופה, אלא שציפו מאיתנו לדברים שחשבנו שאנחנו עושים אבל אף אחד לא ראה. מצד שני, הייתה בתקופה הזו הזדמנות לגלות עוד דברים שאנשים כן ראו ואפשר משם לצמוח".

זה לא חלק מהגדרת התפקיד להקים קהילת פייסבוק. איך זה התחיל?

"מאוד רציתי לעשות רפלקציה על העבודה שלי. אני מאמינה שבמקצוע כל כך חשוב, הדבר המינימלי זה לעשות רפלקציה על העבודה שלך. טייס או טייסת חוזרים מטיסה ועושים תחקור על העבודה שלהם, ואנחנו חוזרים מ-24  או 30 שעות בחינוך העל-יסודי, איפה יש לנו זמן לעשות רפלקציה עם עצמנו או עם עמיתים, לחשוב על התלמידה הזו בסוף הכיתה שאמרה משפט שלא הספקתי להתייחס אליו, או לחשוב על תהלך הלמידה שהתלמידים עברו או שלא עברו.

"אז הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להיות מורה בישראל בתנאים כאלה ואני חייבת לשתף ולחשוב איך אנחנו מתקדמים. התחלתי עם להקים קבוצה שקוראים לה "יומן המורה". הלכתי ללמוד ניהול קהילה במשך שלושה ימים. ואז הבנתי שאם לא יהיה שינוי מערכתי במדינה אז נישאר הרבה מאחור ונמשיך להיות מתוסכלים. ואומנם אני באמת מקבלת יחסית למורים עם הוותק והגיל שלי שכר שהלך והשתפר עם הזמן, אבל הרגשתי שזה לא יכול להימשך ככה. כמו שאמר אהוד מנור – "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה". דווקא בתקופה הזו שבה אני נהיית מקצועית הרבה יותר, אני לא רוצה לומר ביי למערכת החינוך ולהתקדם לתפקידים אחרים. צריך להמשיך להיות מורים מעולים במערכת החינוך, מורי רבי אומן כמו שאנחנו קוראים לזה. הייתי רוצה שזה יקרה לכל המורים, ולא רק אחרי הצהריים אלא שזה באמת יהיה מובנה כחלק משבוע העבודה".

יש אנשי ונשות חינוך שאומרים שהיו דברים נפלאים במהלך השנה האחרונה. שאפשר היה להגשים חלומות. מצד שני שומעים הורים שרק רוצים שיחזור כבר מה שהיה פעם, ומתייחסים לשנה הזו כשנה שלא הייתה בה למידה או תהליך חינוכי. איך מביאים את ההורים והמורים להסכים על החזון החינוכי?

"להתחיל להקשיב אחד לשני. אם עד היום הרשנו לעצמנו לפגוש את ההורה רק באספת ההורים, עכשיו לייצר מעגלי שיח. כשאנחנו רחוקים אנחנו מפחדים. צריך שיהיו מנגנונים מובנים בתוך בתי הספר, לראות את ההורים כשותפים... אנחנו לא יכולים לנהל את העולם והמערכת בצורה שלא מתחשבת בפרטים שנמצאים בה".

תהליך מתוכנן שבו מדברים אחד עם השני ומקשיבים אחד לשני - זה באמת קורה? את מרגישה שיש ביטחון עצמי למערכת ולמורים בתוכה לומר אנחנו נקדיש את החודשיים שנשארו עד סוף שנת הלימודים כדי להקשיב לילדים, להורים ולמורים כדי לדעת איך לבנות את השנה הבאה?

"זו אמירה מאוד עצובה. יש לי אפילו קצת דמעות בעיניים, סליחה. כי אם אנחנו לא ניתן את המקום לאנשים להקשיב אחד לשני זה לא יקרה. בוודאי שהכי נוח בעולם, במיוחד למערכות גדולות, לחזור למה שרגילים. אבל איך אנחנו מעיזים לחזור למה שרגילים אם זה לא הוכיח את עצמו? זה אחד הכאבים הכי גדולים.

"דווקא ממקום של מחאה אזרחית, ודווקא ממקום של שיתוף בין אנשים דרך הפייסבוק וממקום וולנטרי שלא קשור למערכת - שם זזים דברים. אם אמא מעלה פוסט שהילד שלה בחינוך מיוחד לא מקבל מענה, למחרת מתקשרת אלי יועצת מנכ"ל משדר החינוך ומבקש את הפרטים של האמא הזו כדי לעזור לה. ואלה דברים מאוד מרגשים.

"יצאתי למשלחת מורים בהולנד דרך מגזין 'הגיע זמן חינוך'. אחד הדברים המדהימים שראיתי שם, זה את המנהלת מחכה להורים בבוקר. עד השעה 9 הם יכולים לבוא לקפה ולדבר על דא ועל הא. זה היה בית ספר מהגרים מאוד מטופח. וזה המקום הכי פתוח של לאפשר את זה בתוך התנהלות שגרתית נינוחה של שיח ושיתוף פעולה".

צפו בפרק המלא של ריסטארט – וידאוקאסט על חינוך ביום שאחרי, בווידאו בראש הכתבה.