פודקאסטים
מי שהובילה את נס העצמאות של החינוך במהלך משבר הקורונה ואפילו אמרה שאסור לתת להזדמנות כזו לחלוף היא שירלי רימון מנהלת החינוך של העיר תל אביב. עכשיו, כששנת הלימודים עומדת להתחיל, זו הזדמנות לדבר עם שירלי על השנה המאתגרת שעברה ועל ההזדמנות שבפתח".
שירלי, אם לא היה משרד החינוך ומשרד הבריאות אבל קורונה הייתה איתנו, והכל בידייך, איך הייתה נראית השנה הזו?
"קודם כל, לא הרגשנו באופן חיובי לא את משרד החינוך ולא את משרד הבריאות, לא הרגשנו שיש ממשל שעובד יחד לקבל החלטות לטובת הילדים והילדות. לו זה היה תלוי בנו, לא היינו סוגרות את מערכת החינוך אלא מובילות מהלך של בדיקות אחת לשבוע או שלושה ימים כדי לאפשר את בתי הספר פתוחים. הדבר האחרון שהיינו מגיעות אליו הוא סגירת מערכת החינוך. ההחלטה התקבלה מהר מדי בשלב מוקדם של הקורונה, ולא תוקנה לאורך הרבה מאוד זמן".
הרבה מדינות בעולם החליטו שכמו לא סוגרים את בתי החולים למרות שיש מחלה והיא מדבקת, גם לא סוגרים את בתי הספר כי גם הם חיוניים. אבל אנחנו סגרנו להרבה זמן. האוטונומיה הזו שניתנה לבתי הספר בתקופה הזו, זה עובד? או שרק בתל אביב?
"זה קודם כל לא בתל אביב. בכלל, רשויות מקומיות עשו קפיצה מאוד משמעותית בקורונה. העוול הגדול נעשה לשכבות ה'-י', שווה לדבר על למה דווקא אותם שכחו. זו לא הייתה אוטונומיה. היה הרבה מאוד מרחב לשיקול דעת, בעיקר למנהלי. ומנהלות בתי הספר. נתנו להם את הגיבוי לחרוג ממה שהיה מותר. אז הפעילו הרבה מאוד חשיבה יצירתית ומרחבי למידה. בנו מערכות שעות שפעם רק נראו דמיוניות. עסקו הרבה מאוד במיומנויות רגשיות שלא תמיד יש להן זמן במהלך השנה. בתי הספר קיבלו לידיים את ההבחנה בין עיקר לתפל, וזו הייתה הבשורה הגדולה של השנה האחרונה".
צפו בריסטארט 2# עם שירלי רימון
אז נשמע שאת מדברת על זה שהיה טוב השנה, אבל הכותרות מדברות על פערים גדולים.
"ברור שיש פערים, כי שש שכבות לא למדו במהלך השנה. אני חושבת שצריך גם להבחין בין אוכלוסיות שבהן ההורים ידעו לשמור שהפערים לא יגדלו ודאגו באופן פרטי לילדים, לבין אוכלוסיות שצריכות יותר את המדינה וגם להן צריך לדאוג עכשיו. אני חושבת שהדבר הגדול שקרה פה זה בדידות, בעיקר של בני נוער, בעיקר של בנים שלא יצאו מהבית. עשינו סקר עצום בקרב מעל 20 אלף הורים בעיר כדי להבין את הבעיות המרכזיות בלמידה מרחוק. היא הייתה בעייתית כי כל התפיסה של לומד עצמאי וניהול עצמי קרסה לנו. כי ילדים לא לומדים לבד, אין להם את היכולות התוך אישיות או הבין אישיות ללמוד לבד ולמצוא בעצמם את הכוח".
גיליתם שהדיבורים הגדולים על ויסות עצמי ולמידה עצמאית התרסקו?
"נכון, זו הייתה התרסקות. ואני חושבת שיש הבנה עכשיו של המורים, של המחנכות והמחנכים וגם של משרד החינוך שאי אפשר להתעלם מהדבר הזה שבית ספר הוא לא רק מקום שבו מקנים ידע אלא מקום מחנך. הוא חייב להיות רב ממדי. ואי אפשר להתעלם יותר מההתרסקות הזו במיומנויות התוך והבין כי זה פוגע בלמידה".
שלוש פעמים אמרת שהבעיה הגדולה הייתה בכיתות ה' עד י'. אז בואי נדבר על זה. למה השאירו את הכיתות הללו מאחור?
"יש שש שכבות שאין להן מדד הצלחה. מה מדד הצלחה בסוף ו'? שהולכים לחטיבת הביניים. אין שום יעד מהותי שעכשיו אם הם לא לומדים שנה הם לא עמדו בו".
משתמע ממה שאת אומרת שאם, כמו בסינגפור, היה מבחן אישי בסוף בית הספר היסודי, כזה שקובע לאיזו חטיבת ביניים נתקבל, אז לא היה עולה בדעתנו לסגור את הלימודים לכיתות הללו. אני מבין שההמלצה שלך היא שיהיה מבחן אישי?
"ההמלצה שלי היא שיהיו יעדים שבית הספר יגדיר. אנחנו עכשיו בונים מערכת מלידה עד גיל 18 של יעדים של למידה רגשית-חברתית. מה זה אומר? שאם ילד מסיים גן חובה ועולה לכיתה א', גננת צריכה לדעת מה היעד שאיתו הוא עולה. אם ילד מסיים כיתה ו' ואנחנו יודעים שבין ד' ל-ו' צריך ויסות רגשי, למידה עצמאית, יכולת חברות ויכולת רפלקציה, ואנחנו רואים שהילד לא מגיע ליעד, אז לפחות המחנכת יכולה להגיד מה עושים איתו כשיעלה לכיתה הבאה.
"קיימתי מפגש עם מנהלי בתי הספר כדי להבין מה אנחנו כרשות מקומית צריכים לעשות בקיץ כדי לצמצם פערים. היה קונצנזוס בשני נושאים:
"מנהלות ומנהלי בית ספר אמרו שעשו גיבוש חברתי בפסח שלושה ימים ולא באו ילדים. הם איבדו את היכולת להניע את עצמם ואת המוטיבציה לבוא. ההורים כבר לא מפעילים עליהם את הסמכות, והילדים צריכים המון כוחות נפשיים בשביל לעשות את הצעד הזה ולחזור. ואני חושבת שייקח זמן ונצטרך הרבה ביקורי בית או דברים שוברי שגרה בשביל הילדים".
את חוששת שיש ילדים שלא יחזרו לבית הספר?
"אני בטוחה. זה הדבר שהכי מדאיג אותנו. אנחנו יודעים על ילדים שכבר הלכו לעבוד, שהלכו לחברה של האבא או של האמא ולא מוצאים סיבה לחזור. השכבה שהכי מתקשה בעיניי היא שכבה י'. כי זה רגע לפני בגרויות. אז אומרים מקסימום אני אעשה אקסטרני. יש פיתוי לעשות את זה. בשכבה י' הנוכחות הכי נמוכה".
קראנו בעיתונים שאת ממובילי מהלך שמנסה לשכנע את משרד החינוך לקחת ברצינות את חטיבות הביניים ולחבר את הלימודים לעולם האמיתי. איפה זה עומד?
"החטיבות המרכזיות" אנחנו קוראים לזה. עכשיו זה תלוי במנכ"ל משרד החינוך. אני מקווה שיאזור את האומץ לחתום על מסמך המתנה ולעשות את המהפכה".
כשאומרים אוטונומיה או שאומרים להעביר את שיקול הדעת המקצועי למי שמכיר את הילדים, יש חשש שזה יגרום להרחבת פערים.
"אני חושבת שהתהליך צריך להיות הדרגתי. אני יכולה להבין את הקולות שאומרים שעם יתר גמישות ושיקול דעת רחב ילכו לאיבוד בדרך תלמידים חלשים או רשויות יותר חלשות. אפשר להצמיד רשויות – גם את זה ניסו בעולם. שרשויות עובדות יחד ורשות חזקה מבחינה פדגוגית תלמד רשות שצריכה עוד להתמקצע.
"הפערים בארץ כל כך גדולים. ניסינו כבר אחידות בין בתי הספר ורשויות מקומיות, שלטון ריכוזי שקובע הכל מלמעלה, והפערים הם עצומים. הכי גדולים בעולם. אז בואו ננסה משהו אחר. נראה איך זה כשמנהל בית ספר מקבל תקציב גמיש ויכול לבנות כיתות קטנות לילדים חלשים וכיתות גדולות לילדים חזקים עם למידה בהרצאות. אבל אם יש סילבוס, ופיקוח, ויש לעשות וי על תוכנית לימודים ו-17 תחומי דעת שצריך בשבוע – זה מגדיל פערים. יותר קל לצמצמם פערים כשיש שבעה מקצועות ולא 17".
לפני שפתחתנו את המצלמות אמרת שמה שאת הכי חוששת ממנו הוא שפשוט יחזרו למה שהיה קודם. וקודם היה משעמם. את באמת חוששת?
"מאוד. חוששת שתהיה נהירה למוכר ולבטוח ולא ירצו לעשות שינויים, ויגידו בואו קודם נחזיר את כולם ואז נראה. אבל אם נחזיר את כולם אז לא נראה. יש פה שעת חסד. תראה את המהירות שביטלו את הקפסולות בכתה ד'. הרי הקבוצות הקטנות הן דבר מבורך. נכון שהילדים שמחים שיפגשו את כל הכיתה. אבל אולי יש ילדים שכן צריכים קבוצות קטנות".
אז ההנחיה שלך למנהלי ומנהלות בית הספר היא להיערך לשנה הקרובה כמו לזו שהייתה פעם?
"אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאנחנו נערכים כמו לספטמבר האחרון, שהיה בעינינו מושלם".
ריסטארט - שיחות על חינוך ביום שאחרי. מראיין: אלי הורביץ | הפקה: עדי בר צבי ורביד יראון דר
