להקשיב לשטח
דמיינו לוח, ובמרכזו כתובה בגדול המילה "מורה". הקיפו אותה בעיגול וצרו סביבה שמש אסוציאציות. על הקרניים ודאי תכתבו מילים כמו "מחנכת", "מדריכה", "מלמדת", "מעניקה ערך", "דמות משמעותית". אך ישנו תואר נוסף, שמורות ומורים יכולים להתהדר בו לא פחות אם רק יאמצו את הגישה הנכונה: מספרי סיפורים.
סיפור סיפורים היה שם כבר מהתקופה הקדומה, בטקסי פולחן דתיים, בחריטות שעל סלעים על קירות מערות שסייעו למספרי הסיפורים לזכור את הפרטים. על גבי גזעים מגולפים או חול ועלים - סיפורים נשמרו ותועדו בכל מקום, כדי שאחר כך ייזכרו ויסופרו בעל פה דרך מעשיות, סיפורי עם, אגדות, משלים, או באמצעות מוזיקה, אמנות או מחול. גם ההגדה של פסח מצווה עלינו עוד מתוקף שמה: "והיגדת לבנך" - ומאז אנו שבים ומספרים לילדינו את סיפור יציאת מצריים.
מושג הסטוריטלינג (Storytelling) התרחב בשנים האחרונות מהגדרתו המסורתית, וכעת חולש על תחומים רבים נוספים. הסיפורים משמשים גם לצורך מטרות חינוכיות, שיווקיות, אפילו ככלי טיפולי המשקף למטופל את סיפורו. בעידן הרשתות החברתיות הרווי בתוכן, כל אחד נדרש להיות מספר סיפורים בכדי ללכוד את תשומת הלב של הגולשים בין ים המלל. גם בשעת מצגת לבוס, ואפילו בהרמת כוסית לחיים אצל חבר – כל אלה סיטואציות יומיומיות שבהן אנו נדרשים לספר סיפור, למצוא את הקול שלנו מול קהל ולהתחבר לאנשים אחרים.
ובתוך כך, גם אתם המורים, נדרשים לספר סיפור מדי יום. חשבו על כך, ממש כמו שחקן על במה, אתם ניצבים בכל יום, שעה אחר שעה, מול קהל שבוי המפנה אליכם את פניו (הווירטואליים או הממשיים). למעשה, התנאים כבר שם כדי ליצור את הקשר עם קהל התלמידים שלכם, אך הצורך "לתפוס" את הקשב החמקמק שלו, דורש מכם עבודה תמידית. אכן, אחריות רבה רובצת על כתפיכם במלאכת השמירה על החיבור הזה ביניכם לבין התלמידים. עליכם לרתק אותם בכל שעה מחדש, ללכוד את תשומת לבם, להילחם בשעות המאוחרות, באינסוף גירויים אחרים הנמצאים סביב. זה לא קל, אך אם תעצרו מדי פעם להביט מהצד על עבודתכם, אתם עשויים לגלות בכל שיעור פוטנציאל אינסופי לסיפורים על גבי סיפורים שירתקו את התלמידים וגם ימתגו אתכם כמספרי הסיפורים האולטימטיביים.
יוצר הסרטים אנדרו סטנטון, שאחראי בין השאר על סרטים כמו "צעצוע של סיפור", "מוצאים את נמו" ו"וולי", שיתף בהרצאתו ב-Ted תובנות על סטוריטלינג שאפשר בקלות להשאיל וליישם גם בחדר הכיתה. "לספר סיפור טוב זה לדעת מראש מהי שורת המחץ שלך, מהו הסוף. לדעת שכל מה שאתם אומרים, מהמשפט הראשון ועד האחרון, מוביל לעבר מטרה אחת ויחידה". כולנו אוהבים סיפורים, נולדנו בשביל לשמוע אותם. החיבור בינינו לבין הסיפורים חוצה את גבולות הזמן ומאפשר לנו לחוות את הדומה בינינו לבין אחרים, אמיתיים או דמיוניים.
"הדיבר החשוב ביותר של אמנות הסיפור", ממשיך סטנטון, הוא 'עשה שיהיה לי אכפת'. בדרך רגשית, אינטלקטואלית, אסתטית, פשוט עשה שיהיה לי, המאזין, אכפת. כולנו יודעים מה ההרגשה של חוסר-אכפתיות, כשאנחנו עוברים על מאות ערוצי טלוויזיה, מזפזפים ערוץ אחרי ערוץ, ואז לפתע עוצרים על אחד מהם. זה כבר אמצע התוכנית, אבל משהו תפס אותנו, ואנחנו נמשכים לתוך זה. אכפת לנו. זה לא מקרי, זה מתוכנן".
גם כמורים אפשר לחשוב על זיק מסוים שיש אפילו בחומר הלימודי היבש ביותר, אנקדוטה מחיי היומיום הקשורה לחומר, פרט מפתיע שהתלמידים לא ידעו - ובעזרתו לגרום שיהיה להם אכפת. בשיעור היסטוריה – אל תסתפקו בללמד על התקופה, ספרו סיפור שנכתב עליה; הדבר לא אמור רק למקצועות ההומניים. למשל, בשיעור גיאומטריה אפשר לספר לתלמידים סיפור הכולל התבוננות בצורות וזוויות שונות. בשיעור מתמטיקה תוכלו להציג תרגיל מתמטי דרך סיפור, כפי שהכתבה הזו מתארת היטב; בשיעור מדעים, שלבו את החומר הנלמד בסיפורים, למשל כמו הסיפור ההוא על הילד שהתכווץ ונתקע בתוך תא.
היכולת להעביר את החומר בצורה סיפורית אף עושה חסד עם אלו מבין התלמידים שלומדים בצורה הטובה ביותר באופן אודיטורי, דרך האזנה. יתרה מכך, תוכלו להפוך את הסיפור שלכם לאינטרקטיבי על ידי כך שתאפשרו לתלמידים לשאול שאלות ולשתף במחשבות שלהם. סטוריטלינג אין פרושו שתהפכו למופע של איש\ה אחד\ת.
ערך נוסף הטמון בסיפור טוב הוא היכולת שלו לבנות גשרים בין המורה לבין התלמידים, ולטפח כישורים כמו אקטיביות, הקשבה ביקורתית ותקשורת טובה, זאת ביחס להרצאה, המזמנת פאסיביות.
ומכאן לעוד מרכיב בסיפור טוב, המרכיב הסודי: היכולת לעורר פליאה. לעצור רגע במהלך היום ולהיכנע לפליאה תמימה. האם גם אתם יכולים לחשוב על דרכים לעורר פליאה בתלמידים?
