מתי לאחרונה לימדתם את התלמידים איך להיות מאושרים?

הקורונה עדיין כאן והאתגרים שהביאה עימה נחשפים אט אט, עליה בשיעורי אובדנות, דיכאון וחרדה, הם רק חלק מהם. עבור תלמידים שנכנסו למסגרת חינוכית חדשה, בעיקר תלמידי כיתות ז' ו-י', הקושי השנה היה גדול במיוחד. בין בידוד לסגר, בשכבת י' בבית הספר שבו אני משמשת כיועצת חינוכית פגשנו את התלמידים פנים אל פנים מספר פעמים מצומצם בלבד, ואת ההכרות המעמיקה החלפנו בזום.

בימים כתיקונם, בשלב זה של השנה הצוותים החינוכיים כבר מכירים את הילדים לעומק, מודעים לצרכים שלהם, לחוזקות ולאתגרים שהם מתמודדים עימם. בשנים רגילות המחנכים מכירים את המבט בעיניים, יודעים לפרש את שפת הגוף ובעיקר - מחבקים.

השנה הזו העמידה את הצוותים החינוכיים בפני אתגר מורכב של היכרות מרחוק. הפעם, הרגשתי שאני חייבת לנקוט בשיטה אחרת כדי להכיר באמת את התלמידים, כזו שתאפשר לי לפגוש בתלמידים שבשגרה לא תמיד ייפגשו עם היועצת. יתרה מכך, בחרתי לא לחכות עד להופעת הבעיה הדורשת טיפול, כמו שבדרך כלל נוטים לעשות במפגש עם יועצת בית הספר, אלא לבחור בגישה המניעתית. 

החלטתי לאמץ את התפיסה של " הפסיכולוגיה החיובית", ולפתוח מעגל שיח זומי תחת הכותרת: "איך להיות מאושר"? פסיכולוג בית הספר הרים את הכפפה ויצאנו לדרך.

מי שנחשב אבי הפסיכולוגיה החיובית הוא פרופ' מרטין סליגמן, פסיכולוג אמריקאי יהודי, שהתמחה בחקר הדיכאון במשך עשרות שנים. סליגמן פיתח גישה מניעתית שתעצור את מגיפת הדיכאון ותעזור לאנשים לפתח חוסן נפשי וחיים מאושרים ובעלי משמעות. לטענתו, כאשר מלמדים ילדים מיומנויות חשיבה ופעולה מתוך אופטימיות דרך זיהוי כישרונותיהם וחוזקותיהם, שיעור הדיכאון יורד באופן דרמטי. גישתו זו הוכחה בתוכניות התערבות שהפעילו בארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה, והפחיתו בכ-50% את שיעור הדיכאון. זהו ממצא חשוב ואופטימי מאין כמוהו, שכן הוא נוטע תקווה לכך שאכן גם לעבודה חינוכית יש ערך מניעתי בשיפור איכות החיים והרווחה הנפשית. השאלה כמובן היא עד כמה אנו משקיעים כיום משאבים כדי להפעיל ולפתח את הכלים הללו.

• חרם, אצלנו בכיתה? כך תאתרו את הילדים הבודדים.

כך, התגבשה קבוצה של תלמידי שכבת י' הנפגשת אחת לשבוע במרחב חדש לגמרי להתבוננות עצמית, להכרות עם החוזקות שלהם, ללמידה כיצד להרחיב את מנעד הרגשות החיוביים. התלמידים מדייקים את מערכת הערכים של עצמם, מחפשים משמעות ולומדים לתת לה מקום בסדר העדיפויות. המפגשים היו בעלי אופי של סדנה, ושילבו מחקרים מעולם הפסיכולוגיה החיובית, עבודה עצמית, שיתוף בקבוצה ואפילו שיעורי בית - והכל בשביל להיות יותר מאושרים.

בספרו "באושר ובאושר" מסביר ד"ר טל בן שחר כי לגנטיקה תפקיד משמעותי בהשפעה על האושר. כך למשל, עד כ-50% מהיכולת שלנו להשפיע על האושר שלנו תלויים בגנטיקה. כ-40% תלוי בבחירות שאנו עושים, קטנות וגדולות, ועוד 10% מושפע מנסיבות חיצוניות אחרות. כלומר, ישנם אנשים שנולדים עם נטייה לראות את הצד החיובי ולחייך יותר. בקיצור, כדי להיות מאושרים צריך לעבוד קשה, לחשוב ולתכנן, וגם ללמוד לקחת אחריות.

זורמים אל החוזקות

בסדנה, כל אחד מהתלמידים נשאל שאלות כמו: מה גורם לך הנאה? מתי בפעם האחרונה ישבת לכתוב את רשימת 'מגבירי האושר' שלך? מתי קיבלת בבית הספר שיעורי בית לייצר טבלה הבודקת כמה מעשים מהנים ביצעת היום? האם באמת נהנית לעשות אותם? האם הם קידמו אותך? מה דרוש כדי להרגיש שחייך משמעותיים יותר? במה היית משקיע פחות? האם מערכות היחסים שלך היו משתנות?

ארוחות שישי, פגישות עם חברים, צפייה בסדרה בטלוויזיה, אכילה של דברים טעימים, ובעיקר, קשרים משפחתיים – היו רק חלק מהתשובות שעלו לשאלת הדברים הגורמים אושר.
באחד המפגשים התלמידים למדו להכיר את חוזקות החותם שלהם. כל אחד בדק עם עצמו האם הוא משקיע דווקא במקומות שבהם אני פחות חזק? אם כן אז למה? אולי הגיע הזמן להתמקד בחוזקות שלי במקום בחולשות שלי? לתפיסתו של פרופ' סליגמן, שימוש יומיומי בחוזקות הוא מרכיב חשוב ביצירת אושר ומפתח חשוב ביצירת הצלחה.

עוד עסקנו במושג הזרימה (Flow), שנטבע על ידי הפרופ' האמריקאי-הונגרי מיהַאי צִ'יקסֶנְטְמִיהַאיִי, גם הוא מעולם הפסיכולוגיה החיובית. על פיו, זרימה דומה להרגשה של הימצאות במקום אחר, מעין ריחוף. מצב הזרימה הוא חוויה של הנעה פנימית בה האדם שקוע במעשיו. לטענתו, זוהי תחושה המוכרת לכל אדם ומאופיינת על ידי הרגשה של קליטה, מחויבות, מלאות וכישרון. במצב זה מתבטלים צרכים זמניים של זמן, מזון או אגו. משימות התואמות את הכישרון של התלמיד עשויות לזמן חוויית "זרימה", שהיא אחד המאפיינים של האושר. שאלתי אותם: מתי בפעם האחרונה היית בחוויית זרימה? האם בכלל אפשר לחוות חוויות כאלה בתהליכי למידה בבית הספר?


מתוך משחק ההיכרות שיצרה שלומית הוכנר. את המשחק המלא תוכלו למצוא כאן

באחד מהשירים האהובים עלי, של להקת תיסלם, עולה השאלה "מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו? באחד המפגשים בסדנה עסקנו בקשר בין אושר והרצון להיטיב, בכך שכשאנו מצויים בנתינה ובמעורבות הדבר יגביר את תחושת האושר. כשאנשים מעורבים ותורמים לקהילה הם חיים חיים יותר מאושרים ותוחלת החיים שלהם אף גדולה יותר, הסברתי לתלמידים. התרגשתי לראות את שמחת הפרצופים במשבצת הזום כשביקשתי מהם להיזכר בפעם האחרונה שבה עזרו למישהו. הם ציינו את רגשות השמחה, ההנאה, הגאווה והסיפוק שהציפו אותם בעת שעשו זאת.

ומה איתי? האם גם אני עברתי תהליך במפגשים הללו, על רקע תקופה כל כך מבלבלת של התמודדות עם חוסר ודאות? אולי גם אני הפכתי מאושרת יותר? בהחלט כן!
כיועצת, חשוב לי לדאוג לרווחה הנפשית של התלמידים והצוות, לטפח את החוסן הנפשי של הנועצים לצלוח מצבי משבר צפויים ובלתי צפויים. בסדנא היו לי המרחב והזמן לעצור לרגע ולהתחבר לתהליך משמעותי, שיש לו השפעה רחבה ולא רק רגעית. גם אני למדתי להתחבר לרגשות החיוביים ולהפחית רגשות שליליים, לשאול שאלות ביחס לעצמי ולהתחבר מחדש לערכים שלי.

והתלמידים? הבעות הפנים שלהם אמרו הכל, אבל הם גם סיפרו על חוויה מיוחדת: "פתאום מסתכלים עלינו לא רק כאל תלמידים אלא כאל בני אדם', 'הפעם לא הענקתם לנו משהו שהוא נטו פרקטי כמו היסטוריה או תנ"ך, אלא משהו לנפש' – אמרו. הבנתי שהם קיבלו כאן מרחב למידה שונה, פתוח וגמיש יותר, שמאפשר צמיחה לא רק של ידע, אלא גם של התלמידים כבני אדם. בעקיפין, זה גם יתרום ליצירת סביבה אכפתית ומיטיבה יותר בבית הספר. בנוסף, האפשרות של התלמידים לבחור במפגשים, הייתה משמעותית. הם אף העידו שיכולת הבחירה הזו חסרה להם מאוד בבית הספר.

יותר מתמיד, ברור לי כי אמשיך בפורמט המוצלח גם בשיעורים פרונטליים. הרי מה יותר בסיסי מהצורך האנושי להיות מאושר?