ישראל במלחמה
החיים שלי מתחלקים לשניים - לפני ואחרי החופש הגדול בין כיתה ז' ל-ח'. קמתי בוקר אחד וגיליתי שאף אחד לא מדבר איתי. החברה הכי טובה שלי דאז, זו שישבה לידי בכיתה, שעבדנו ביחד ועשינו כמעט הכל ביחד, נעלמה מחיי. הנער שהציע לי חברות כמה ימים קודם לכן ואמרתי לו ש"אני רוצה לחשוב על זה", נעלם מחיי. החברים הקרובים שלי נעלמו כולם.
בכל הניסיונות שעשיתי אז, כדי לנסות להבין מה קרה, העליתי חרס בידי. לא מצאתי תשובות. הילדים החזקים חברתית התעלמו ממני והילדים הפחות דומיננטיים חששו "להיתפס" מדברים איתי.
קבוצת השווים, שהיא כידוע המקור החשוב ביותר לתחושת השייכות או אי השייכות, בגיל ההתבגרות – הפנתה לי עורף. כך היה למשך שנים ארוכות ובודדות.
עברו השנים. הרבה שנים. סיימתי את התיכון בקושי. התגייסתי למסלול פיקודי. בנס סיימתי את קורס המ"כיות וזו למעשה היתה נקודת המפנה. משם התחלתי לעלות. קורס קצינות, מכינה להשלמת בגרויות, תואר ראשון, שני, תפקידי ניהול וגולת הכותרת - זוגיות ומשפחה.
לאורך השנים, ולא משנה כמה צמחתי אישית ומקצועית, השאלה "למה" ליוותה אותי. תוך כדי שטיפת הכלים, כשחתכתי סלט, ברגעים בהם הייתי לבד, חשבתי על כך וחיפשתי תשובות, ואין.
שנים אח"כ, במקומות אחרים, עם אנשים שלא מכירים אותי ואת הרקע שלי, הופתעתי כל פעם מחדש כאשר זכיתי להערכה או כבוד מהסובבים אותי, כשראו אותי. הדימוי העצמי שלי לא איפשר לי להכיל את זה.
לפני מספר שנים, בעקבות סדנת העצמה שעברתי, הבנתי שמכאן אני חייבת לשחרר ובחרתי להתמקד בכוחות שצברתי לי במשך שנים, בהצלחות ובעוצמות שלי, שעבדתי עליהן כל כך קשה. בבת אחת הכל התבהר. בחרתי להתמקד במה שיש, בכל הטוב בחיי. והכי חשוב – בחרתי להעביר את זה הלאה. לעזור לילדים, נוער ובוגרים, שזקוקים לחיזוק בזירה החברתית בחייהם.
היום, כמנחה, אני פוגשת את אותם ילדים, את הכפילים שלי. אלה שאומרים לי "אין לי חברים", שמעדיפים את הזום על פני בית הספר. הכל, רק לא לפגוש פנים אל פנים את הריחוק החברתי הזה, ולא בגלל הקורונה. אלה שעדיפה מבחינתם הבדידות, על החזית הבית ספרית.
"כל כך קל לשבור אמון. כמה קשה לבנות אותו", אמר לי נער בגיל חטיבה השבוע.
"כשמישהו שובר לי את האמון, כמעט אין סיכוי לשנות את זה", אמר לי נער אחר, במבט מושפל.
"בשנה שעברה הזמנתי את הכיתה לבת המצווה שלי ואף אחד לא בא", סיפרה לי נערה בקול חנוק.
"אין לי חברים", סיפרה לי באומץ מתבגרת שרק התחילה השנה את החטיבה.
היום אני פוגשת את הנער שלא מצליח להתקבל למכינה קדם צבאית כי הוא מתקשה להביא לידי ביטוי את האיכויות המדהימות שלו, משפיל מבט ומדבר חלוש – הביטחון ממנו והלאה. אני פוגשת גם את הנער שבכל תקופת הקורונה משחק משחקי מחשב, אבל רק עם עצמו. הוא לא בקשר עם אף אחד בכיתה.
אני פוגשת את כל אותם ילדים שהקושי החברתי שלהם וחוסר הביטחון אל מול קבוצת השווים – הפכו אותם לנושא ללעג וריחוק מצד חבריהם והם מתקשים למצוא בעצמם את הכוחות כדי להיות חלק.
חרם ובדידות משאירים צלקות. הם פוצעים את ההוויה הרגשית והחברתית, מרסקים את הדימוי והביטחון העצמי. אני פוגשת את אותם ילדים שקוּפים, שקבוצת השווים שלהם כל כך עסוקים בהישרדות החברתית של עצמם, שהם בוודאי לא פנויים לאחרים ואולי אף "דורסים" אותם בדרך. לפעמים אף בכוחניות ובכוונה.
כמה עצב ובדידות חשים אותם ילדים, שבקושי פותחים מצלמה בשיעורי הזום הארוכים והמתישים. ואם הם כן פותחים מצלמה (בלית ברירה), הם חושפים חצי פנים או רק את המצח או את התקרה בחדרם. אילמים נעלמים.
לפני כשנה הנחיתי סדנה של ניהול קונפליקטים לתלמידים. "קשה לי להאמין שעוד יש חרמות היום", אמרה לי המחנכת של התלמידים. "הנושא כל כך מדובר והמודעות מאוד גבוהה", היא המשיכה.
חרמות הם בהחלט חלק מהמציאות של הילדים שלנו. כן, גם היום. ילדים מוּצַאים מקבוצות וואטסאפ. קבוצות נפתחות בלי ילדים מסוימים. הרשתות החברתיות מלאות בשיימינג ותקשורת פוגענית, בריונות, השפלות ודחייה.
ישנם ילדים בודדים שהביטחון העצמי שלהם חזק מספיק בשביל להתנער מכך ו/או לבקש עזרה. לעומתם, ישנם כאלו שיקבלו את העזרה וכלפי חוץ "יצאו מזה", אבל השריטות והכאב ימשיכו ללוות אותם, לעתים קרובות ישפיעו על בחירותיהם החברתיות ועל מעורבותם והשתתפותם במרקם החברתי מכאן והלאה.
וישנם אלו, המופנמים והביישנים, שמראש נעדרים את הכוחות והביטחון העצמי כדי להתמודד עם זה, והחרם רק מחזק תפיסות איומות שהם מחזיקים לגבי עצמם ומנציח את בדידותם.
לפני הכלים והפעולות הפרקטיות, הכי חשוב שנכיר בקושי ובבעיה. חרם קיים, גם היום. חשוב שנדע - המתמודדים עם הקושי עצמו, ההורים, המחנכים - שאפשר וחשוב לפעול ולאפשר לתלמידים הללו לעשות שינוי, ויפה שעה אחת קודם. אל תתנו להם לעבור חיים שלמים עם ה"ידיעה" שהם לא שווים, שהם מנודים ובודדים וזו מנת חלקם. בדידות אינה גזרת גורל.
אני ממליצה לאנשי החינוך, בכל התפקידים והרמות, מנהלים, מחנכים, מורים מקצועיים, צוות הייעוץ החינוכי, מדריכים בתנועות נוער, מנחי קבוצות ועוד, פשוט להיות עירניים:
בדידות היא מצב שניתן לשנות ויש דרכים לשנות אותה. זה בידיים שלכם.
מה אתם עושים כדי לזהות מצבי בדידות בכיתה שלכם? נשמח לשמוע וללמוד יחד. כיתבו לנו כאן, בתגובות.
