ישראל במלחמה
תארו לעצמכם שלפני שנה היו אומרים לכם שתוכלו לעבוד 100% מהזמן מהבית, לא תצטרכו יותר לעמוד בפקקים, תוכלו לאכול שלוש ארוחות של אוכל ביתי ביום, שלא תצטרכו להסיע לחוגים ושתוכלו להשתיק את כל מי שמפריע לכם בשיעור או במהלך ישיבה?
חלום! אז איך ייתכן שכל משאלותינו התגשמו ומה שנשאר לנו להרגיש הוא דווקא מרמור? איך זה שהזום לא הפך לחברנו הטוב ביותר? שוב נחשף פער בין מה שנדמה בתיאוריה למה שמתגלה במציאות. בואו נתמקד לרגע בשימושי הזום במערכת החינוך. על הנייר, הוא מציע לתלמיד אין ספור יתרונות:
♦ אפשר ללמוד מהנוחות בחדר.
♦ אין הפרעות.
♦ ניתן להקליט ולהקשיב להסבר מחדש.
♦ ניהול הזמן יעיל בהרבה: אין גזל זמן על המתנה לשקט, זמן הגעה לבית הספר או זמן חזרה ממשחק הכדורגל בהפסקה.
♦ בין השיעורים מספיקים לקפל כביסה ולסדר את המצרכים מהסופר.
♦ לכל תלמיד יש מסך אישי.
♦ כל פעילות נגישה ליישומי מחשב ולהפעלות דיגיטליות.
אז מה אמרנו - חלום או סיוט? אפשר להתווכח על הרבה דברים, אבל בסופו של דבר, הלמידה המקוונת לא מצליחה להתחרות בלמידה בכיתה וכן מצליחה לאגור גודש של תסכול ומועקה, אז איפה הכל משתבש?
אנחנו לא מופתעים לגלות שלמידה היא תהליך רגשי-חברתי, שהקשר האנושי הוא בלבו. לכל מקטרגי חשיבות המורה, הנה פשטה לה מגיפת הקורונה והנחיתה מכה ניצחת על המתלבטים בסוגיה. המורה הוא קריטי ותפקיד העל שלו הוא בקשר הרגשי שהוא יוצר עם תלמידיו. המפגש הווירטואלי אינו מייצר את תחושת ההקרבה, את שפת הגוף ואת קשר העין האישי עם כל תלמיד.
מה עושים?
אין כאן פתרון קסם. התובנה מבחינתי היא פינוי זמן לשיח אישי בין התלמיד למורה. כן, החישוב כאן ברור לי. חמש דקות שמורה מקדיש באופן אישי לארבעים תלמידים זה כמעט שלוש וחצי שעות (שאינן אקדמאיות). ביום עבודה מלא אחד, מורה יכול להתייחס בקושי לשתי כיתות באופן אישי ובזאת הוא כילה את זמנו.
אני בוודאי לא מציעה לעבור למודל למידה המבוסס על כך, אבל אני בהחלט מציעה להקדיש יום בשבוע מזמנו של המורה לפעילות של תרגול והעמקה מצד התלמידים, בשעה שהמורה שולף מן הכיתה ל"חדר פרטי" בכל פעם תלמיד אחד לשיח בארבע עיניים.
המפגש מול המסך מחייב ריכוז גבוה, מבלי "לספק סחורה" שמצדיקה את המאמץ. משך תשומת הלב מתקצר והזמן מוכרח להיות מנוצל באופן יעיל. אם בלימוד פיזי בבתי הספר יש זמן פטפוט עם המורה כשסיימת משימה או פטפוט עם חבר, הרי שחוויית הלומד המקוון מחולקת לשתי אפשרויות לגיטימיות בלבד: הקשבה או מילוי הנחיות.
גם המורה מאבד את זמן חילופי המחשבות או פורקן החוויות עם עמיתים בחדר המורים. לו היתה חוויה של "תמורה בעד האגרה", אז ניחא, פחות נהנים ולומדים יותר, אבל הלימוד פחות מהנה ופחות מקדם. זו עסקה עם טעם של החמצה.
מה עושים?
הפתרונות אינם טבעיים במציאות המקוונת. ניתן לייצר חדר מורים להפסקות, סביבה מקוונת למורים בלבד, אליה ניתן להיכנס על מנת לחלוק חוויות עם כוס קפה ביתי, להתייעץ ולהתאוורר. כמה זה עומד להיות אפקטיבי? שאלה טובה. זוכרים? יש משלוח מהסופר שממתין לסידור במטבח...
גם לתלמידים ניתן לייצר חדרי אוורור, הפסקה פעילה ושיח עמיתים, אבל נדרשת כאן השקעה יצירתית מצד מועצות התלמידים. כדי שתלמידים ייכנסו לחדרים כאלה, צריך להציע להם אטרקציה שמצדיקה את המאמץ.
תלמיד שמתקשה במטלה בכיתה, רואה לנגד עיניו את המורה ומרגיש שהוא נגיש לו. תלמיד שלא באמת ממלא אחר ההנחיות, יודע שהוא חשוף לבדיקת המורה את מחברתו ותלמיד מהוסס יכול תמיד להציץ לעבר מורה רגיש, שסורק בקפידה את תלמידיו או אפילו לעבר מחברת של התלמיד הסמוך אליו, רק כדי לקבל קריאת כיוון.
מה עושים?
שוב, מראים נוכחות, כמו בסעיף הראשון: שיחות אישיות עד כמה שניתן, תשומת לב לכל תלמיד וזמינות עבורם. אם התנאים מאפשרים, למידה של תלמידים בזוגות יכולה לפעמים לתת מענה למי שמרגיש אבוד מול המסך.
על פי רוב, אין המורה נדרש לכתוב בעצמו ספרי לימוד, שעברו עריכה לשונית ושישה סבבי הגהות. אם קורה שמטלה נוסחה באופן מבלבל, המורה פותר את התסבוכת במשפט אחד וכך נחה דעתם של כלל התלמידים. לא כך הם הדברים במציאות המקוונת. "מישהו הצליח להבין את המטלה בגיאומטריה?" הורה אחד פותח שיח בווטסאפ ואחר ממשיך: "באיזה ארגז כלים הם אמורים לבנות את המחומש?"
פתאום כל פרט שהושמט, כל נקודה שמורה שכחה, שלא לדבר על אי דיוק בניסוח תשובה רב ברירתית או החמצת אלמנט בהסבר, הופכים ממהמורה למחסום וגרוע מכך, לפניה טורדנית להורה. ההורה נוטש את עיסוקיו, פונה למחשב של הילד ומתחיל לנסות להבין באיזה קישור, באיזה מקצוע, באיזה נושא, באיזו פלטפורמה נתקענו עכשיו?
מה עושים?
יש סיבה לכך שבמשבר מתאחדים. לדעתי הפתרון לא יגיע מיכולת האלתור האישית של כל מורה בכיתתו. חשוב בימים אלה לראות במערכת יחידה אחת ולאתר מענה מתוך חיבורים בין כיתות, בתי ספר וקבוצות מורים מגוונות.
הייתי מאגדת צוותי מורים ברמה הארצית, מחלקת מערכים ומאפשרת להם לבנות יחד מטלות איכותיות, שכל אחת עוברת בקרה מטעם הצוותים האחרים. מאיפה הזמן? נכון, בכל מטלה יושקע הרבה יותר זמן, אבל היא תשמש מאות מורים וכך נדרש מכל מורה לפתח הרבה פחות.
במציאות של חמש נפשות מקוונות בבית, אם רוצים לשמור על שפיות, הכלים הטכנולוגיים צריכים "פשוט לעבוד". נכון שאני ממש לא הוגנת כאן, כי מי כמוני יודעת שכל תוכן דיגיטלי חדש מגיע באופן טבעי עם שק של באגים, אבל חלפו כבר מאה ימי החסד והכלים צריכים לעבוד.
אם בכל פעם יש לחצן אחר שלא מופיע, קישור שלא עובד, סיסמה שהתחלפה או מיקרופון שלא מתחבר – זה לא עובד. למה? ראשית, כי אי אפשר לשעבד הורים לתפקיד טכנאי טכנולוגי ביתי, אבל יש טיעון חמור מזה: התלמידים מאבדים את האמון.
מה עושים?
פה כבר מדובר בפנייה למשרד החינוך. נדרשת מערכת מסודרת, אמינה, מקיפה והכי חשוב - ידידותית למשתמשים, שמהווה ממשק לכל יתר הכלים. הדרישות ממנה צריכות להיות מאוד גבוהות, כי חשוב להבין, מערכות הפועלות בהיקפים הנוכחיים באופן משובש, משביתות את השוק היצרני בארץ לשעות ביום. נתרגם לכסף? מדובר במיליארדים. המשק הכלכלי החבול ממילא שלנו, לא זקוק לחבטה הנוספת הזו.
לא נגעתי בבעיות רבות נוספות. אין לי פתרון לנטייה הנוראית של הזום להראות לנו בכל בוקר את הקמטים החדשים שנחרשו בפנינו. גם לא התייחסתי בכלל לכך שהזום הוא רק כלי ונדרשת תפיסה פדגוגית שלמה שתאפשר לו לשרת תלמידים. תן להדיוט שרביט קסמים - לא יתחולל כל פלא אם הוא ישתמש בו כמקל הליכה.
לא מעט סנוניות כבר יוצאות לדרכן ועושות ימים כלילות כדי לאפשר למערכת לפעול. לנו לא נותר אלא להציע את עזרתנו, לפרגן לעושים, להציף את נקודות הקושי והכי חשוב – השכם והערב להצדיע לצוותי ההוראה, שעומדים עם האצבע בסכר, רק כדי שלא נוצף כולנו.
