איך אני מתמודד עם התקופה? מדמיין שאני מלמד בתחנת חלל

אני אגיד את זה בשקט בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע: כיף לי בשנה הזאת. ממש כיף. נכון, התנאים בלתי אפשריים, ההתעסקות בטכניקה ובטכנולוגיה לא משאירה אנרגיה לעיקר, אני לא רואה את העיניים של תלמידים רחוקים ולא שומע תלמידים קרובים מאחורי המסכות שלהם. נכון, ההנחיות של הפיקוח משתנות בקצב מסחרר ואי-הוודאות חוגגת לגבי כל אספקט של שנת הלימודים הזו, אבל זה המצב, זו המציאות ומכאן והלאה זה אנחנו. בתוך המציאות הזאת אנחנו יכולים לנסות, לשנות, לשפר וחוזר חלילה. כל זה שלנו, עלינו והסיפוק מלעשות זאת, יכול להיות אדיר.

אני חושב על עצמי מלמד שיעור בתחנת חלל. איך אני הולך מצד אחד לצד השני של החדר? איפה אני מניח את הטוש כשאני צריך ידיים פנויות? מה מצמיד את התלמידים שלי לכיסאות אם אין כוח משיכה? השאלות מורכבות, אבל המטרה שלי כמורה נשארה בדיוק אותו הדבר. התנאים השתנו ועכשיו אני צריך לגלות איך להשיג את אותן מטרות, אבל בתנאים אחרים. אנחנו צריכים למצוא תשובות חדשות לאותן שאלות ששאלנו פעם, מזמן. לפעמים צריך גם לנסח מחדש את השאלות. כבר לא מעניין איך אני הולך מצד אחד של החדר לשני, אלא איך אגיע לצידו השני של החדר. פשוט: אני דוחף את הקיר ועף לצד השני. כיף!

להפעיל

למשל, אני שומע חדשות לבקרים על הצורך שהתלמידים יהיו פעילים. זה לא חדש. שמעתי עליו מזמן, בשבוע הראשון של לימודי ההוראה, רק שעכשיו הוא יותר חשוב ויותר קשה להשגה. יש עשרות אתרים וכלים שיכולים לעזור לנו בכך. מתחילת השנה כבר עבדתי עם חמישה שונים. עד סוף אוגוסט לא היה לי ניסיון עם אף אחד מהם ועל קיומם של שלושה בכלל לא ידעתי. את חלקם ניסיתי בהצלחה מרובה ועם חלקם נחלתי כשלון חרוץ. שיחקתי עם צעצועים חדשים, למדתי, הבנתי קצת מה עובד ומה לא עובד, שיפרתי והתחלתי לראות תוצאות. תהליך למידה עצמית ושיפור. כיף אמיתי.

להעז

אומרים לי מסביב שזו לא חוכמה כי אני "טכנולוג" ו-"הייטקיסט". כאילו שאלו כוחות-על מולדים. אני מכיר מורה בן 35 מוסב הייטק שלא נוגע במחשב ומורה וותיקה ונפלאה שמתקרבת לפנסיה, שלא מפסיקה ללמוד דברים חדשים. בתוך אוסף הפנינים הנפלא הזה, אומרת מחברת השיר: עשו כל יום דבר אחד שמפחיד אתכם! לנסות אתר כלשהו בפעם הראשונה, מול 35 בני נוער שבטוחים שהם המציאו את האינטרנט, זה מפחיד. אז מפחדים. ומנסים ונכשלים ומנסים ונכשלים ומנסים ומצליחים. על הדרך, נותנים דוגמא אישית (דבר שכל כך חסר במחוזותינו בימים אלה), דוגמא של גישה לחיים שכולנו נשמח אם התלמידים שלנו יאמצו.

לשאול

אבל איך מלמדים במצב הזה? אז זהו, שזאת לא השאלה, כי מטרת המורה איננה ללמד. מטרתו היא שהתלמידים יילמדו. מתחילים לשאול שאלות אחרות, לפני, אחרי ותוך כדי השיעור. אני שואל שאלה פתוחה בשיעור זום והכיתה שקטה כמו נתיבי איילון בסגר (הראשון) ואני מחלק תלמידים לקבוצות והם לא יודעים מה לעשות. אלו בעיות קשות, אבל יש לנו את הכלים המקצועיים לאבחן מה הבעיה, לתקן ולשפר כל פעם קצת ולאורך זמן, להגיע ללמידה טובה יותר של יותר תלמידים.

להקשיב

גם על חשיבות הקשר האישי עם התלמידים אני שומע מאז אותו יום רחוק בו התחלתי ללמוד הוראה. גם הקשר הזה יותר חשוב ויותר חמקמק עכשיו. אני לא יודע אם תלמיד באמת נמצא בשיעור, אין לי הזדמנויות לשיחות אקראיות של תחילת וסוף שיעור או סתם שיחת מסדרון. בעיה? אז נמצא פתרונות, נהפוך את הבעיות להזדמנויות. במקום שיחה במסדרון רועש, נדבר עם תלמיד בשיחה מרוחקת ורגועה אחד על אחד. כשנחלק תלמידים לקבוצות ב-Zoom, נבקר בחדרים ונדבר קצת עם תלמידים על דה והא, נדבר על הקשיים של התקופה, נדבר בפורום קטן ושקט שלא היה מתאפשר בתנאים אחרים ונקשיב להם. פשוט נקשיב.

הוציאו אותנו מאיזור הנוחות, הזיזו לנו את הגבינה, משכו לנו את השטיח מתחת הרגליים, הרעידו לנו את הקרקע. לקחו לנו את כח המשיכה - אז בואו נעוף. 

ומה דעתכם על התקופה? מרגישים כמו גלעד או שונה? נשמח לשמוע כאן בתגובות אם יש לכם רעיונות ייחודיים להתמודדות עם השינויים בהוראה בתקופה זו.