ישראל במלחמה
מה עדיין לא נאמר על התקופה הזו בה אנו חיים? במילים יפות – מאתגרת. במילים קצת פחות מכובסות - מטלטלת את עולמנו וככל הנראה משנה אותו לבלי שוב. אם יש משהו שברור, זה ששום דבר לא ברור. מערכות רבות וביניהן מערכת החינוך, מתנהלות בתנאי חוסר ודאות שהביא איתו נגיף הקורונה ונאלצות למצוא פתרונות בתוך מציאות עמומה, תוך כדי תנועה והנחיות שיורדות מעכשיו לעכשיו, מבלי לדעת מה יוליד יום.
נוסיף לכך את החרדה האישית הקיומית לבריאות ולפרנסה, את הלחצים מבית של כל מורה, כל נושא תפקיד וכל תלמיד ואנחנו מקבלים מציאות כמעט בלתי אפשרית.
הבשורה הטובה היא שלנקודות הקיצון יש הרבה כוח. הקיצון מביא את המציאות עד לכדי אבסורד וכיוון שכך, מאפשר להשיב על שאלות שמערכת החינוך מתחבטת בהן כבר שנים רבות: מהי למעשה מטרתו של בית הספר? מה הכי חשוב, למה זקוקים ילדים ונוער ומה תפקידו של המורה? העת הזו מביאה לפתחנו הזדמנות פז לדייק את עבודתנו החינוכית ולחלץ מתוכה את משמעותה העמוקה והרלוונטית ביותר לעולמם של תלמידינו.
תופעות הלוואי של תקופת הקורונה
בעוד רבים מוטרדים מההשלכות הרפואיות העתידיות של מחלת הקורונה, לתקופה הנוכחית השלכות חמורות על ילדים, נוער וצעירים. התקופה המשונה הזו ניתקה מתבגרים מהמקום אליו הם משתייכים – בית הספר ומקבוצת ההשתייכות שלהם, הלא היא "קבוצת השווים", המשמעותית ביותר להתפתחותם הפסיכולוגית והמוחית.
בית הספר הוא המסגרת והלמידה היא משימת החיים במשך 12 שנות לימוד, ממש כמו מקום העבודה בעולם המבוגרים. קבוצת השווים היא המספקת למתבגר נורמות להתנהגות ונושאים להזדהות וחיקוי ומכשירה אותו ליצור מארג של יחסים חברתיים בכוחות עצמו.
באחד בספטמבר נפתחה שנת הלימודים בישראל וזאת לאחר חודשים רבים בהם ילדים ונוער כמעט לא למדו. כעת הם שבו לפקוד את ספסל הלימודים באופן חלקי, בקפסולות, מאחורי מסכה, בשילוב עם למידה מרחוק. המשמעות היא שתקופה ארוכה המתבגרים שלנו גדלים ומתעצבים ללא אינטראקציות "רגילות" עם המורים שלהם ועם בני גילם. מה משמעות עובדה זו מבחינה התפתחותית?
אנחנו עדים למספר תופעות משמעותיות בעולם בית הספר: נשירה, ירידה ביכולת ובמוטיבציה ללמידה. כולן היו כאן כבר קודם, אבל הקורונה כאמור הקצינה אותן. בעולם הרגשי והחברתי – הסקאלה נעה בין שוטטות על כל מה שהיא מביאה איתה, כמו שימוש באלכוהול, חומרים מסוכנים, חשיפה קיצונית לפורנו עקב שימוש מרובה במסכים ויחסי מין מוקדמים, לבין נסיגה והסתגרות אל החדר הממוזג ואל הטלפון הנייד המשכר והמתגמל במגע מסך. כך או כך, החבר'ה הצעירים שלנו נסוגים למצב של פגיעה תקינה בהתפתחות הרגשית והחברתית שלהם וזה מדאיג.
מהו תפקידו של בית הספר?
על השאלה הזו מנסים חוקרים ואנשי חינוך לענות כבר שנים. על למידה נכתבו הררי מילים ולא בכך אני מבקשת לעסוק. העת הזו מחדדת לנו 3 נקודות מרכזיות בהוויתו של בית הספר ועוזרת להבהיר מה באמת חשוב:
1. מסגרת
הכי חשוב לגרום לתלמידים לקום בבוקר, לצאת מהמיטה, לצחצח שיניים, להתלבש, להגיע לבית הספר ולעשות שם כמה דברים שהמכנה המשותף שלהם הוא מאמץ. למה? כי ההתפתחות האנושית כרוכה במאמץ. נכון, אנחנו רוצים "שהוא יהיה מאושר", אבל אושר אינו הנאה רגעית. אושר הוא מצב קיומי מתמשך, שקשור בתחושת משמעות.
תינוק בא לעולם במאמץ לידה כביר. למעשה, עד שילמד ללכת, הוא ייפול כ-10,000 פעמים בממוצע. אנחנו גדלים ומתפתחים מתוך מאמץ, מתוך אתגר. התלמידים שלנו צריכים לאמן את השרירים שלהם והם לא יכולים לעשות זאת אם לא נפעיל עליהם משקל, כמובן באופן מותאם ליכולת שלהם, כדי שלא יקרסו. הם צריכים להפעיל את גלגלי המוח, לתרגל את מיומנויות הלמידה ויכולת התמודדות – גם עם כשלון או אי הצלחה.
תלמידינו זקוקים בתקופה זו למסגרת יציבה ומסודרת, הכוללת הגעה מקסימלית לבית הספר ואם אפשר יומיומית, גם אם לפרקי זמן קצרים. בתי ספר רבים עשו מאמצים כבירים להגדיל את מספר ימי הלמידה בפועל בתוך בית הספר, וטוב שכך. חלקם ויתרו לחלוטין על למידה מרחוק והצדק בעיני עמם. עצם היציאה מהבית, שעבור משפחות רבות כיום הוא סיר לחץ, ההגעה הפיסית לבית הספר, ההתנסות הלימודית, העמידה בדרישות הלימודיות – היא זו שתסייע להם לגדול ולמתוח את גבולות היכולת. מכאן הם ימשיכו את יומם הלאה קצת יותר מיומנים ובשאיפה, יחד עם עוד חברים. מה שמעביר אותנו לנקודה הבאה...
2. אינטראקציה חברתית
בית הספר הוא המקום העיקרי בו צעירים פוגשים את בני גילם ולפיכך נודעת לו חשיבות מרכזית בעצם היותו מרחב להתנסות חברתית. כאן ילדים ונוער אינם בוחרים עם מי להתרועע ומוצאים את עצמם פעמים רבות בזירת התמודדות קשוחה, המזמנת מצבים פחות נעימים, כמו עימותים, התעלמות או ביקורת. לפעמים זה קשה וכואב, אבל זה כל כך חשוב. מדוע? כיוון שהאלטרנטיבה היא נסיגה אל הנוחות המשתקת של החדר הממוזג, נפילה בשבי הרשתות החברתיות השקריות ובינג' של סדרות שהופכות אותם פאסיביים, מתוסכלים ומדוללי שרירים חברתיים ורגשיים, עד להתפתחות בעיות רגשיות מדאיגות.
מהו תפקידו של בית הספר במובן זה? ליצור כמה שיותר הזדמנויות לאינטראקציה חברתית. מי אמר שקפסולות צריכות להתקיים רק בכיתה, כשהמורה מלמדת? אני מציעה לחשוב גם על צוותי עבודה קבועים לצורך ביצוע מטלות ומשימות לימודיות. צוותים שכאלו יכולים לשרת גם מטרה לימודית וגם מטרה חברתית, כשהלמידה המשותפת מתקיימת במרחבי למידה, בבתים או בכל מקום יצירתי אחר, לפני או בתום יום הלימודים, המקוצר ממילא. בכך יאלצו התלמידים שלנו להתמודד גם עם חברים קצת יותר מרגיזים, ביקורתיים, עצלנים או חכמים מהם – ממש כמו בחיים האמיתיים. הם ימשיכו לתרגל את היכולת החברתית וזה מה שחשוב.
ומה לגבי ההפסקות? בואו נבנה גם אותן מבחינת פעילויות חברתיות ונאפשר לתלמידים שלנו חשיפה, התמודדות ואינטראקציה משמעותית ומיטבית ולא סתם "להעביר את הזמן" בין שיעור לשיעור.
3. קשר מבוגר-ילד
קשר מורה-תלמיד הינו גורם חוסן בתפקוד תלמידים, המקבל בעת הזו משנה תוקף. מה עושה את הקשר הזה לכל כך יחודי וחשוב? תינוק מתחיל את צעדיו הראשונים בעולם מתוך רצון וצורך פנימי לחקירה והתנסות ומסתכן בחוסר ודאות לגבי מה שעומד לקרות. מה מאפשר לו לעזוב את המקום הבטוח והנוח, להתרחק מהמטפל שמספק את כל צרכיו? יש לו תחושת בטחון בסיסית בדמויות המטפלות בו ועל כן הוא יודע שכשירצה, כשיטעה, כשייפגע, יש לו לאן לחזור - אל הבסיס הבטוח שלו. זהו על רגל אחת העקרון המרכזי של תיאוריית ההתקשרות (attachment). זה נכון לגבי תינוק שהתחיל לזחול, זה נכון לגבי ילד צעיר בגן הילדים וזה צריך להיות נכון גם לגבי ילד בן 13, שהלך מכות בהפסקה או ילדה בת 17 שמתקשה ומוותרת על הלימודים, בטח כשנדרשת ללמידה מרחוק בתוך בית שמי יודע מהם התנאים בו כרגע.
המבוגר המשמעותי בתוך בית הספר הוא המורה. קשר מורה-תלמיד איתן ומשמעותי מהווה בסיס בטוח עבור התלמיד להתנסות, להיכשל ולהמשיך הלאה. כשנוצר קשר משמעותי עם מורה, כשתלמיד מרגיש שמורה אוהב אותו, פעמים רבות הוא ירגיש מחויבות אליו ואף ילמד "למען" המורה, מתוך מיקוד שליטה חיצוני. "שלא לשמה בא לשמה" ועם הזמן יש סיכוי טוב שאותו תלמיד ילמד מתוך הנעה פנימית, למען עצמו.
עלינו להשכיל ליצור דיאלוג משמעותי ומפגשים אישיים בגובה העיניים עם תלמידינו. עלינו לוודא שלכל תלמיד יש מורה אחד בביה"ס שהוא שלו, למענו, שמהווה לו רשת בטחון. אז יש סיכוי טוב שכשיטעה, יפגע או יכשל, נהיה שם כדי לקבל אותו בחזרה לחיקנו, נחבוש לו את הפצעים ונשלח אותו שוב אל העולם, יותר מסוגל. כך נסייע בהתפתחות תחושת הערך העצמי שלו. הוא ייפול, בכך אין כל ספק. בתקופה הזו המשוכות גבוהות יותר והבורות יותר עמוקים ועל כן רשת הבטחון הרגשית צריכה להיות צפופה יותר.
התלמידים שלנו במצב שברירי. המורים שלנו במצב שברירי. בחירום ובהחלט גם בשגרה, אנחנו זקוקים למורים מסוגלים, פנויים, בעלי יכולת רגשית לצאת מתוך עצמם ולהכיל את מצוקות התלמידים. במושגי תאוריית ההתקשרות – מורים שיהיו עבור תלמידיהם בסיס בטוח להתפתחותם התקינה. המיקוד כעת חייב לסור מהפן הפדגוגי אל עבר זה הרגשי ולספק למורים ארגז כלים ומיומנויות אופרטיביות ליצירת קשר מבוגר-ילד משמעותי. ישנם אנשי מקצוע מצוינים שיכולים להידרש למשימה.
בואו ניקח את התקופה הזו ונסמן באמצעותה את כוכב הצפון של המערכת החינוכית. נדאג שהילדים והנוער שלנו יתפקדו בתוך מסגרת יציבה, יתאמצו, יאותגרו, יתמודדו, יאמנו את השרירים הרגשיים והחברתיים שלהם וימשיכו להתפתח בליווי צוותי החינוך - המבוגרים המשמעותיים, שרוצים מאוד להיות שם עבורם.
