ויהי בוקר

ויהי בוקר, שיעור ראשון

"לא רוצה." הוא אומר בטון חתום ויורה לעברי מבט מסוכן. המבט דוקר ופוצע את הנימים הדקים שמתחת לעור.

"קום ותעבור מקום." אני מצווה בקול המאיים ביותר שאני מצליחה לזייף. ואז אני נזכרת למה תמיד שנאתי את המפקדים שלי בצבא. "בבקשה."

"אני לא קם." הוא חוזר. "את, המורה, את סתם."

אני מהדקת את קצוות רגשותיי וקושרת אותן אחת בשנייה כדי שלא ייפרמו. "יש לך בחירה. לעבור מקום, או לצאת מהכיתה. תבחר."

"לא בוחר כלום. תבחרי את. או שאני יושב פה, או שאני מרים עלייך את כל בית ספר." הוא משחיז את סכיני עיניו ומכווץ את ידיו בתנועה של אגרופים קטנים.

אני רוצה לענות לו, אבל המילים נאבדות בדרך למעלה. אני רוצה לומר לו שאם רק יכולתי לבחור את גורלי אחרת היום, כבר מזמן לא הייתי פה, בתוך סצנה שמזכירה יותר סרט מאפיה מאשר בית ספר. אני מחליטה לשנות כיוון, אולי זה יעזור?  "ליאור, אתה כבר פה... והתחלת לקרוא כל כך יפה באנגלית..." אני מנסה לרכך, לאחות את פצעי השיחה.

ליאור קם ממקומו באחת וזורק את הכיסא לאחור. "איזה לקרוא, על מה את מדברת!?"

גופו הקטן נדרך אחריו, קודם הגב ואז הפנים. רק עכשיו אני שמה לב לשפם הדקיק שמתחיל לצמוח מעל לשפתיו. אני מנסה להישאר מרוכזת אבל המבט שלי מתפוגג ואני לא מצליחה להתרכז בו, בתלמיד הזה שגורם לי להרגיש כמו שריר מכווץ. שאר הילדים מסתכלים עליו במבט סקרן, ספק מעריצים וספק מפחדים מפניו. ליאור שולף מהכיס את הפלאפון שלו ומניח אותו על השולחן, אות לסימון טריטוריה. אני מרגישה עלבון חמצמץ שעולה בגרון, איך הוא מצליח לעשות לי את זה, ליאור, לי-אור כפי שכולם קוראים לו, עם ל זדונית ור' רעה, הוא התלמיד השנוא עליי מבין יתר השנואים. אני ממקדת אליו שוב את מבטי וקולי חותך את האוויר שבינינו. "ליאור" אני מתחילה, והגל הסמיך והעכור ממשיך לעלות בי עד שלולאות הרגשות שקשרתי יחד נפרמים באחת.

"שב!!!!!!!!!!"

צעקתי מפלחת את האוויר, חותכת בבשר החי של השיחה ביני לבינו, ביני לבינם, ח'3, בינם לבין מה שהם חושבים שאני. הזעקה מסתיימת עמוק בבטן ומזכירה לי את הריב שאחריו אבא שלי עזב את הבית. בכיות קצרות ומלוחות דוחקות בגרון אבל אני בולעת אותן חזרה אל תוכי.

ליאור בוהה בי בהשתוממות. להפתעתי, הוא לא נראה מופתע. וגם לא מפוחד. אבל הוא בכל זאת מתיישב. כנראה התעייף. שאר הילדים מיישרים אליי מבטים תימהוניים שקשה לאמוד את טיבם. יראים? לועגים?..... בת-חן רוכנת אליו מהשורה הקדמית ולוחשת לליאור משהו, נדמה לי שזו קללה. היא דווקא אחת הילדות הכי חכמות בכיתה והיא מקללת אותי. שוב דוקר לי. לפני שאני מצליחה להבין מה קורה, משהו משתחרר באוויר ומתחיל רחש קליל בין הילדים. אני מבינה שזה הסימן לפירוז הנשק, הגיע הזמן להמשיך את השיעור. אז אני מרימה את הכרטיסיות שהנחתי על השולחן לפניי ומראה לתלמידים. פעלים ושמות עצם שכתובים בכתב ידי על בריסטולים צבעוניים, חלקי דיבר חלקלקים, קרעים של השפה הענקית שאני צריכה ללמד.

 השיעור זולג איכשהו ולבסוף יש צלצול, איזו הקלה, איזו השראה, כמה אמת יש במוסד ההפסקה.  רגע לפני שליאור בורח אני נזכרת במה שהיה וקוראת לו. אין לי מושג מה לומר לו. המילים מנתרות מתוך הפה בחוסר סדר: "בוא איתי. למנהלת." הוא משפיל את מבטו. הוא שותק כל הדרך למשרד שלה. מה קורה עם המנהלת לא שם עכשיו? אולי צריך לקבוע אתה מראש? מה אם היא באמצע משהו, מה אני אעשה אז?.... מחשבות ודאגות מתרסקות אחת בשנייה בראש. אני משחזרת את השיעור בראש ומנסה להבין איפה הייתה נקודת השבירה. בת-חן קראה מתוך הסיפור, ואז ביקשתי מליאור לקרוא....

הוא נכנס בראש כנוע אל תוך חדרה של המנהלת. היא פונה אליו בלשון חדה, תלתליה השחורים מזדקרים מאחוריה כסימן קריאה.

המנהלת שואלת מה קרה, בלי סימן שאלה.

"זרקתי כיסא."

"למה זרקת כיסא."

"אני לא מבין מה היא רוצה ממני בכלל"  הוא אומר ומצביע עליי. "היא הכריחה אותי לקרוא, אני לא רוצה לקרוא!"  

אני נאלמת. ביקשתי מליאור לקרוא והוא גמגם. את המילה הראשונה הצליח, בשניה נשבר באמצע. עודדתי אותו להמשיך והוא המשיך לגמגם, ואז התפרץ. אשמה אדומה צובעת את לחיי באחת כשאני מבינה שליאור לא יודע לקרוא. אני נשענת אחורה בכיסא במשאלת היעלמות.

למזלי, השיחה מסתיימת בזריזות. אני נוזפת בו בעדינות, "על הדרך שבה פנית אליי".  המנהלת  מזהירה אותו "לפני השעיה", והוא מתעצבן ויוצא מהחדר בסערה לפניי. אני נחפזת לצאת מהחדר הדחוס, לברוח מהתלתלים הנחשיים שמזכירים לי את החטא.

אילו יכולתי, הייתי מגלגלת את עצמי לכדור וזורקת את עצמי לתוך לוקר כמו שעושים בסרטים האמריקאים. אבל אין לי את הפריבילגיה להתאכזר לעצמי כמו שיש לילדים.

מרחוק אני רואה את ליאור מתרחק במסדרון, גופו הצנום נסחב אחריו. הפנים שלו עדינות, נפולות. העור מסביב לעיניו מתוח ומחוספס כמו נייר זכוכית, כסכר שבולם את הנחשולים שמאיימים לפרוץ מתוך העיניים. אני רואה אותו כך בכל בוקר, הוא נפלט אל חופי בית הספר מתוך מערבולות חייו ונסחף חזרה אל מעמקיו אחרי הצהריים. ברגעים של גאות הוא צוחק עם חברים, ברגעים של שפל הוא מתנהג כמו היום. 

פתאום אני רואה בזווית העין את בת-חן. היא מתגנבת מאחורי ליאור ומושכת לו קלות בתיק. הוא נזרק לאחור, מופתע. "מפגרת!" הוא צועק.

"תסתום!"

"סתמי את". הוא מסתובב אליה ומבריש את לחיה בתנועה של סטירה עדינה. היא מחזירה לו מכה על הזרוע ואז מפסיקה. לחיה סמוקות וחיוכה מרמז על דברים שהיא עוד לא יודעת מה הם. אחר כך היא בורחת חזרה אל חוג חברותיה שעומדות בצד השני של המסדרון וצופות במתרחש. כבר מגיל צעיר בנות נמשכות לבחורים מחוספסים.... נורה צבעונית נדלקת במוחי ואני נדרכת מגודל הבשורה. איזה רעיון!  אני מחליטה להושיב אותם יחד בשיעור הבא, היא תוכל לעזור לו לקרוא.  אני עדיין מתרגשת מעצמי, מכך שעליתי על פתרון קסם לבעיה ששמה ליאור.  לרגע אחד אני חוזרת להיות המורה המזהירה שרציתי להיות והוא, ליאור, עוד ילמד לקרוא, יחזיר את האמונה שלו בי, הוא עוד יחבק אותי בסוף השנה. אני נכנסת לכיתה הבאה בראש מורם וחיוך גאה. בוקר הופך ללילה ושוב לבוקר, ואני משלימה סיבוב שלם סביב עצמי בזמן האלטרנטיבי של בית הספר.

"בוקר טוב ז'3." אני מפצירה. "Please take your books out....."

התלמידים מפשפשים בתיקים צבעוניים, כולם חוץ מאחד. כשכולם מסיימים להתארגן אני נועצת בו את המבט המאיים ביותר שאני מצליחה לזייף. מבלי לומר מילה הוא קולט את המסר. "לא רוצה." הוא אומר. קול דוקר, מבט מתגרה. הצווחה יוצאת מפי בחוסר שליטה ואני נכנעת לה באופוריה מתוקה. הוא מתכנס בתוך עצמו ואשמה אדומה צובעת את לחייו. הוא נחפז להוציא את הספר מהתיק ואני בורחת אל הלוח. נחשים אדומים לופתים אותי ואני מטיחה את הארס שלהם על הלוח באותיות גדולות ועגולות. ויהיה ערב ויהיה בוקר, שיעור שני כמו קודמו, כמו זה שיבוא אחריו, פנים מתחלפים ורק זה של ליאור נשאר איתי ומעקצץ, מגרד את הנימים הדקים שמתחת לעור.

***

כדי להיות מורה צריך נפש עדינה ועור של פיל. זה הפרדוקס הגדול ביותר שאני נתקלת בו בעבודתי, במישור החינוכי וגם המקצועי. צריך להיות בין שני הקצוות כל הזמן, ולדעת לעלות ולרדת בסולמות. במבט רחב יותר, אנו נדרשים לחנך את דור המבול- דור שצף על פני גלים עזים של מדיה ותקשורת המונים, אבל עדיין מחפש אדמה יציבה; דור שחשוף להכל, אבל עדיין (ולכן) מחפש את הפשוט והמסתורי של אבותיו, ואת זה הרי כבר מעט מאוחר להציע לו. אבל אם בכל זאת נצליח לזקק מתוכם את מה שכן יציב, ואם נצליח לתת להם את היציבות שהם זקוקים לה, אולי שם נתחיל לבנות משהו טוב, ביחד. זה כמובן, בתנאי שאנחנו נצליח לבנות יבשה יציבה לעצמינו בתוך המבול השוצף של בית הספר, או לכל הפחות תיבה מנחמת. עד אז אני מוצאת מחסה בקרב המילים, יציבות, עגולות, מחבקות.

*הדמויות בסיפור בדויות

(והתמונות אילוסטרציה, להמחשה בלבד....)