השמיים הם לא הגבול: כך שיגרתי את תלמידותיי לחלל

לגעת באינסוף, להתפעל מהיקום, לחצות את "גבולות החומר (הנלמד)". מתברר שלא צריך להצטרף ל-NASA כדי לחוש ברגשות המרוממות הללו ואפילו לא צריך להיות אסטרונאוט. אפשר להיות מורה. שמי עינת בן אליהו ואני מורה למדעים בחט"ב באולפנת בני עקיבא "חן במדבר" בבאר שבע. לפני שש שנים שמעתי לראשונה על אולימפיאדת רמון לחלל ואסטרונומיה לתלמידי חטיבות הביניים והחלטתי לנסות "ללכת על זה", לבנות קבוצה ולהשתתף בתחרות.

ונתחיל מהסוף. אלו רק כמה דוגמאות מהתובנות שקיבלתי מתלמידותיי בסיום הפרויקט: "אם אני רוצה אני יכולה", "אני מסוגלת לעשות דברים שאף פעם לא חשבתי שאצליח", "להתאמץ יותר בחיים", "להיפתח לדברים חדשים", "לעשות את המקסימום שלי", "לדעת לפתור דברים יחד, כקבוצה", "לדעת לקבל דעות של אחרים, גם אם זה לא נראה לי", "לא לוותר גם כשקשה".

איך עושים את זה? איך מצליחים לשגר לחלל תלמידים בלי חללית ומראים להם שהשמיים הם בהחלט לא הגבול?

בחירת הקבוצה שלי

חשוב היה לי שכל תלמידה שמגלה סקרנות ועניין בחלל תוכל להיות בקבוצה, ללא קשר ליכולותיה הלימודיות. אחת השאלות הרציניות ששאלתי את עצמי, הייתה, "למה שתלמידים 'רגילים' יתעניינו באסטרונומיה וחלל?" יתרה מכך, שאלתי את עצמי, "איך את מעיזה להוביל קבוצה בנושא כזה, כשהידע שלך ושלהם באסטרונומיה הוא בערך אותו הדבר?" התברר, בדיעבד, שדווקא החיסרון הזה הפך ליתרון עצום. אסביר בהמשך.

תהליך העבודה: האחריות לגמרי שלהן 

זרקור על התהליך ולא על התוצאה

ברור שבכל תחרות רוצים לנצח, אך כדאי למי שמוביל את הקבוצה לשים כל הזמן את הזרקור על התהליך שהפרט והקבוצה עוברים ולא על התוצאה. לדוגמה, כשצריך ללמוד יחד נושאים, כמובן שכולם שותפים, כל אחד על פי יכולותיו, אך הלמידה היא בצוותא - זוגות או קבוצות, בונים יחד מסמך שיתופי בו כל אחד תורם את חלקו.

חלק מהלימוד נעשה עצמאית בבית וחלקו במפגשים קבוצתיים. במפגש הקבוצתי כל תת קבוצה מלמדת בדרך בה היא בוחרת, בהתייעצות עם המורה, את שאר התלמידים בקבוצה והם גם בוחנים את כולם על מה שלימדו, עד להצלחה מקסימלית. כל התלמידים יודעים את כל החומר (כמעט).

במפגש יש כיבוד שהתלמידות מביאות בסבב או שהמורה מפתיעה איתו. לאחר כל מפגש למידה, טיול גיבוש או כל פעילות משמעותית של הקבוצה, אני שולחת משוב בגוגל פורמס שחושף את הקשיים, התובנות והלמידה הערכית שהתלמידות קיבלו מהתהליך כפרט וכקבוצה. אני משקפת להן את כל הטוב שעברנו ביחד ולחוד, עוד לפני שמודיעים לנו אם עברנו שלב. אני משתדלת גם לתת תעודה או מכתב עם כמה מילים אישיות או לצאת לבית קפה יחד, כדי להנציח את התהליך ולהבנות ממנו.

האחריות ללמידה על התלמידים בלבד. זה שלהם!

פעמים רבות מצאתי את עצמי כמורה "רודפת" אחרי ההצלחות של התלמידים שלי, רוצה שיצליחו הרבה יותר מהם. זה מתיש ובעיקר לא מחנך ולא מוביל לאחריות אישית. בהובלת קבוצת האסטרונומיה החלטתי שכל האחריות ללמידה היא על התלמידים, בבחינת "לא ילמדו – לא יהיה".

תפקידי כמורה הוא לתווך, לסייע, לארגן את הידע, להציע אסטרטגיות למידה, להפנות למומחים וכדומה. זכור לי מקרה בו היינו צריכים להגיש לתחרות מסמך עם ממצאי ניסוי שעשינו. הניסוי בוצע, אך התלמידות שלי לא ניתחו את התוצאות ולא ניסחו את המסמך שהיה עלינו להגיש. הבהרתי להן שאני כאן כדי לסייע במה שצריך, אך אם הן לא יעבדו על זה, זה לא יקרה "יש מאין". אם הן לא יסיימו את המשימה בזמן, המשמעות היא פרישה מהאולימפיאדה. כשתלמידות מבקשות ממני רשות לא להגיע למפגש למידה או לצאת קודם מכל מיני סיבות, אני חוזרת ואומרת להן שזו אחריות שלהן כלפי הקבוצה וכלפי היעדים שהיא הציבה. לא כלפיי.

המורה עוזרת, מכוונת, מייעצת, אבל לא מובילה 

שוב פעם בחירות

השתתפות באולימפיאדה היא חוויה גדולה לתלמידים ולמורים המלווים, אך עם זאת, היא גם עול רציני לכל העוסקים בדבר. חשוב לי להזכיר בכל שלב ביניים של התחרות שיש בחירה חופשית לכל אחד האם להמשיך עמנו במסע. עצם הבאת הידיעה לתלמיד שיש בידו בחירה, היא ערך לכל החיים. כל אחד צריך לשקול ולתת את הדעת האם מתאים / לא מתאים להמשיך, מה המחיר שאני משלם ומה אני מקבל. למדתי מניסיון שעצם הענקת הבחירה לתלמידים יוצרת בהם הנעה ומחויבות עמוקה יותר לתהליך הלימודי ולקבוצה.

לכל אחת מהבנות יש תפקיד ואחריות 

"אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לאבינו שבשמיים"

אחד העקרונות החשובים שכדאי להטמיע בקבוצה היא שכל אחד יכול לתת רק את מה שיש לו, מבחינת יכולת לימודית, יכולת ארגונית, זמן ועוד. לא כולם יכולים לתת באותה מידה. בונים קבוצה בה כולנו מעריכים את הנתינה של כולם, מתוך הבנה שכל אחת נותנת לקבוצה את כל מה שהיא יכולה, כדי שביחד נוכל לתפקד כקבוצה בריאה. זהו ניצחון שעומד בפני עצמו.

לכל אחת תפקיד

כדי שכל תלמידה תרגיש משמעותית ושייכת לקבוצה, השתדלתי לתת לכל בת תפקיד בהתאם לרצונה, יכולותיה וכישוריה. לדוגמה, מהנדסת פרויקט, אחראית לוגיסטית, צלמת, אחראית רכש, אחראית הווי חברתי, מנחות ועוד תפקידים שהיו בהלימה למשימות שקיבלנו. לכל תלמידה יש הגדרת תפקיד, אחריות ובעיקר, שייכות ומשמעות בקבוצה.

גיבוש הקבוצה

לכאורה, הנושא לא נראה שייך לתחרות שבסיסה הוא ידע. מצאתי שגיבוש חברתי של הקבוצה יוצר לכידות, דבקות במטרה ועזרה הדדית. הקבוצה הופכת לגוף אחד עם יעדים משותפים שרק מגבירים את המוטיבציה והרצון להצליח ולהעפיל לשלבים הבאים. בכל מפגש למידה כדאי לשלב פעילות חברתית של 10-15 דק'. כדאי מאוד ליזום יום טיול לקבוצה או לילה לבן – לילה של לימוד כל הלילה, עם פעילויות חברתיות ביוזמת התלמידים האחראים לכך בקבוצה, מתן שם ולוגו לקבוצה ועוד.

אנשים טובים באמצע הדרך

פתחתי בראשית דברי בכך שהידע שלי בחלל ואסטרונומיה הוא דל ובדרך כלל בשלב הגמר התלמידים שלי כבר יודעים הרבה יותר ממני. זה התברר דווקא כיתרון. כיוון שלא היו באמתחתי תשובות לתלמידות שלי, נעזרתי במורה שלנו לפיזיקה, מרדכי קליינברג ופניתי לחברים מקהילת Horizon, קהילת מחנכי החלל של קרן רמון וסוכנות החלל הישראלית. הם סייעו לנו כשנדרשנו למומחיות בתחום ידע ספציפי, כגון לוויינים, אסטרואידים, משגרים ועוד. הייתה זו עבורי חוויה מכוננת כמורה להיות נוכחת "מהצד" ולשמוע תלמידות שלי מנהלות שיחות וידאו עם מומחים על סמך ידע שלמדו, שואלות, מקשות ומתווכחות. בשלבים מתקדמים של התחרות קיבלנו גם סיוע מהרשות המקומית – עיריית באר שבע, בימי למידה ב"בית יציב".