איך בונים אמון במערכת החינוך?

"מהם 10 הרעיונות הכי חשובים שתלמיד צריך להפנים בלימודי הפיזיקה? ומהם 10 הדברים הכי חשובים שהוא צריך לבצע?" שאל אותי ג'ונתן אוסבורן, אחד ממומחי החינוך הבולטים בעולם, פרופסור בסטנפורד ואחראי על המדעים במבחן הפיז״ה הבין-לאומי.

כולם הסתכלו אלי.

גמגמתי.

10 שנים אני מורה לפיזיקה ומעולם לא הכנתי רשימה כזאת.

המילה Curriculum מתורגמת לעברית כ"תוכנית לימודים" אשר מורכבת מהמילה "תוכן". בישראל, יש עיסוק רב בשאלה הבוערת - איזה תוכן ילמד בכל מקצוע? שאלות כגון ״האם ייתכן שתלמידי פיזיקה לא ילמדו על קבלים?" או "האם תלמידי המתמטיקה לא ידעו מה זה מספרים מרוכבים?!״ עולות שוב ושוב ונענות לרוב בתשובה שכמובן שהכל חשוב וצריך להיכנס לתוכנית הלימודים. בקנדה ובארה"ב עברו כבר לפני שנים לדרך אחרת בה הם בנו את "תוכנית" הלימודים במדעים:

• זיקקו את הרעיונות המרכזיים של כל תחום דעת.
• ניתחו את הפעולות והמיומנויות שהתלמידים יוכלו לבצע בעזרת רעיונות אלה.
• איחדו כוחות בין תחומי הדעת כדי לבחון את התפיסות חוצות הדיסציפלינה אשר יעזרו לתלמידים לגבש ראייה מושכלת על העולם מסביבם (להרחבה- NGSS).

במילים פשוטות, התרכזו בהבנה מעמיקה ויישום מספר מצומצם של רעיונות מרכזיים ותפיסות מעמיקות. לשם המחשת ההבדלים, בארץ בחטיבת הביניים מלמדים בממוצע 12-14 מקצועות לימוד בשבוע אחד, בממוצע של שעה וחצי שבועיות למקצוע. בבתי הספר באונטריו מלמדים 6-7 מקצועות בלבד בסמסטר, כאשר רוב המקצועות נלמדים במשך שעה וחצי בכל יום לאורך ימות השבוע.

אוסבורן ניצל את הגמגום שלי והמשיך: ״אנחנו רוצים שיאמינו לנו שלמרות שקו האופק ישר - כדור הארץ עגול, שאנחנו מקיפים את השמש - למרות שהיא זאת שזזה בשמיים, שהיבשות שאנחנו עומדים עליהם ביציבות - נמצאות בתנועה מתמדת ושכל אחד מאתנו נושא בגופו קוד ייחודי שהבדלים של פחות מאחוז בו אחראים לכל השונות ביננו! אלו רעיונות עמוקים שנוגדים כל אינטואיציה ודורשים זמן כדי להפנימם באמת. אי אפשר לעשות זאת כשיש כל כך הרבה תוכן בתוכנית הלימודים״.

לא דיברתי יותר במהלך השיחה ושקעתי במחשבות על השבוע שעברנו במערכת החינוך של אונטריו. מערכת חינוך המדורגת בעשירייה הראשונה של מערכות החינוך בעולם לפי מספר רב של מדדים ומבחנים בין-לאומיים. לדוגמה, במבחני פיז"ה אונטריו לא רק מצטיינת בהישג הממוצע הגבוה אלא גם בשיעורי המצוינות וגם בפערים הנמוכים בין תלמידים. למרות שבאונטריו מספר זהה של תלמידים למספר בישראל, כמות המורים קטנה משמעותית ממספר המורים בארץ (180,000 מורים לעומת 120,000 באונטריו), תקציב החינוך גדול ב-30% משלנו וגודל כיתה ממוצע עומד על 22 תלמידים (לעומת ~28 בישראל).   

"איך אתם מסבירים את השיפור הגדול בהישגי החינוך שלכם?" שאלנו שוב ושוב לאורך הביקור. הדבר המפתיע היה שקיבלנו את אותן תשובות בכל מקום ומכל אדם אותו שאלנו. ממנהל המחוז לאחרון המורים, כולם דיברו על אותם גורמים, כמו חברה מסחרית שכל העובדים מסונכרנים ועובדים לשם מטרה משותפת.

 חברי המשלחת במפגש למידה

 הוראה מותאמת אישית

"לפני שנים המיקוד שלנו היה סביב החומר שהמורה צריך ללמד. כל המאמץ הוקדש לתכנית הלימודים ולתוכן" סיפר לנו בכיר במנהל החינוך. "כיום המרכז הוא התלמיד ולמידתו, לב העיסוק שלנו נעוץ ביכולת שלנו להתאים את ההוראה לכל תלמיד. זה השינוי הגדול שעברנו ולכן אנחנו מצליחים". אז איך מתרגמים סיסמה טרנדית כמו התאמת ההוראה לכל תלמיד למעשים? קיבלנו כמה דוגמאות:

1. אין ספרי לימוד - מדובר במדיניות רשמית של משרד החינוך. "הבנו שספרי הלימוד הם one size fits all ולא מאפשרים הוראה מותאמת אישית". סיפרה לנו מנהלת אחת מהמועצות הבית ספריות. תשכחו מבני גורן במתמטיקה ומעדי רוזן בפיזיקה. למעשה, אין בכלל רצף הוראה מומלץ. מה שיש זה תוכנית לימודים כללית הכוללת המלצה על מיומנויות ותכנים שהתלמידים צריכים לשלוט בהם בכל מקצוע. הציפייה מצוות המורים הבית ספרי היא לבנות באופן עצמאי את רצף ההוראה המתאים לתלמידי הכיתה, מתוך מאגרי התכנים וההערכה המסופקים על ידי משרד החינוך.
2. פרופיל אישי לכל תלמיד - מעבר לזניחת ספרי הלימוד, ישנו שימוש בכלי שמאפשר למורים ליצור לכל תלמיד "פרופיל" למידה ובעזרתו להתאים לו "תכנית למידה אישית". הפרופיל נבנה על פי מקורות מידע רבים לאורך השנים ומסכם מידע על החוזקות והחולשות של התלמיד, סגנונות למידה מועדפים, תחומי עניין, המלצות לאסטרטגיות הוראה שהצליחו ודרכי הערכה בהם בלט. הפרופילים שקופים לכל אנשי החינוך שמלווים את התלמיד ונמצאים בליבו של השיח הבית ספרי ומרוכזות אצל בעל תפקיד בית ספרי מיוחד שכותרתו “Student success”, שמזהה את התלמידים המתקשים ועוזר להתאים להם תוכניות למידה אישיות.
3. הערכה פנימית - באונטריו הסירו מכשול נוסף שמפריע להוראה מותאמת אישית - הערכה חיצונית סטנדרטית הקובעת את גורל התלמיד (High-stakes test). בפשטות - אין מבחני בגרות אלא רק הערכה פנימית. הציון הסופי של התלמיד בבית ספר נקבע על ידי ממוצע הציונים שנתנו לו מוריו במקצועות אותם בחר ללמוד בתיכון, 30% מהציון במקצועות שלמד בכיתה י"ב ו-70% בכיתות ט'-י"א. בהעדר בחינת פסיכומטרי (אין SAT בקנדה), הציון הקובע בעת קבלה לאוניברסיטה נצבר במשך 4 שנים ונקבע אך ורק על ידי המורים של התלמיד. לשם השוואה, הקבלה לאוניברסיטאות בישראל מתחלקת באופן גס בין ציון הפסיכומטרי לציון תעודת הבגרות, כאשר האחרון מתחלק לציון בבחינה חיצונית וציון המגן שנותן המורה. כלומר, בערך 25% מהציון הפותח לתלמידים את השער לאוניברסיטה נקבע על ידי המורים של התלמיד, לעומת 100% באונטריו.

אמון

"הנוסחה היא לשחרר כלפי מטה. זו התיאוריה, הלכה למעשה. הרשות משחררת לבתי הספר, המנהל משחרר אל המורים, כקבוצה, לא כיחידים. בסוף השרשרת זה מחלחל גם לתלמידים" אומר לנו פרופ' מייקל פולן, אחד מחוקרי החינוך המובילים בעולם אשר כיהן בעבר כדיקן המכון לחקר החינוך באוניברסיטת טורונטו וכיועץ הבכיר לחינוך של ראש ממשלת אונטריו.

מערכת החינוך באונטריו נחלקת ל-72 מועצות בית ספריות (School Boards) המנהלות את החינוך במחוז שלהן. העיריות לא מעורבות בניהול החינוך ובתקציבים, והמדינה מחלקת את כספי המיסים בצורה שוויונית בין המועצות. "כל הפיתוח המקצועי נעשה במסגרת מועצות בתי הספר. אנחנו כמשרד חינוך לא אומרים למועצות איך ומה לעשות, הם מחליטים. גילינו שכשמנהל בית הספר תומך בתהליך הפיתוח המקצועי, יש לזה השפעה גדולה על התפתחות המורים" אומר לנו ראש מנהל עובדי ההוראה במשרד החינוך.  

"אין אצלנו מעורבות של האקדמיה בתהליכי ההדרכה והליווי ואין מלכ"רים מקצועיים שעוסקים בליווי הזה" המשיך ראש המנהל. "כל תהליך הפיתוח המקצועי של עובדי הציבור הוא באחריות השירות הציבורי, נעשה לחלוטין בידי הממשלה, בצורה מקצועית ובמימון מלא שלה".

למעשה משרד החינוך לא רק מעביר את תקציבי הפיתוח המקצועי אל המועצות הבית ספריות אלא גם ישירות למורים. בתוכנית משותפת לארגוני המורים, כל בית ספר יכול להגיש 2-3 מיזמים שמורים מציעים המובילים לשיפור המערכת ומעל 1,000 מורים קיבלו 20 אלף דולר כל אחד.

המשרד לא רק מעודד מורים להוביל פרוייקטים אלא גם מנסה לצמצם את הפערים בין המטה לשטח על ידי תוכנית מיוחדת, בה הוא לווה מורים ומנהלים לתפקידי מטה למשך 3 שנים כדי להיעזר בניסיון ובזווית המבט של אנשי השדה, וגם כדי שיוכלו לחזור אחר כך לשדה עם הבנה טובה יותר של המדיניות ושיקוליה. באגף חדש שהוקם במשרד לפני 15 שנה לנהל רפורמה מעמיקה, יותר מ-50% מהעובדים היו מורים ומנהלים "בהלוואה" מבתי הספר.

חברי המשלחת בביקור בבית הספר צ'נקוזי

המורים

אז מי הם אותם מורים שניתן בהם אמון כל כך גבוה להוביל, ללא ספרי לימוד וללא בגרויות, את מערכת החינוך של אונטריו? מקצוע ההוראה הוא מקצוע מבוקש באונטריו, המורים והמורות למדו באוניברסיטה לפחות 5 שנים והשכר גבוה מהשכר הממוצע הארצי. רק 10% (!) מהמורים נושרים בשנים הראשונות לעבודתם, סיבה אפשרית לכך היא שכל מורה מקבל בשנים הראשונות לעבודתו רשת תמיכה שכוללת מלווה אישי בביה"ס, קהילת מורים שנפגשת קבוע ומנטורינג מרחוק. המורים אחראים בכל שנה לקבוע לעצמם תוכנית התפתחות מקצועית אישית, אשר מתקיימת כולה בזמן שעות העבודה בזכות העובדה שיש מורים מחליפים במשרה מלאה שמחליפים את המורים כאשר הם נמצאים בהשתלמות.

איך זה נראה?

נסענו לבדוק האם האמון במורים וההוראה המותאמת אישית אכן מיושמות בשטח וביקרנו במספר בתי ספר ברחבי אונטריו. בבית הספר התיכון "צ׳נקוזי" סיפרו לנו שלאחר שנים שבהם בית הספר הידרדר ואיבד את אמון ההורים, החליטו לשלב בו מסלול על-אזורי עם רעיון מרכזי: ׳טכנולוגיה מבוססת מדע ומתמטיקה׳. מורים מלאי מוטיבציה הציגו לנו בזה אחר זה את תוכנית הלימודים שבנו בעזרת הצוות הבית ספרי ומדריכים ממשרד החינוך. הסיור בכיתות לאחר מכן השאיר אותנו פעורי פה. התחלנו במעבדה בה תלמידי כיתה י' למדו אופטיקה עם המורה למדעים, המשכנו לחדר המחשבים שם המורה לטכנולוגיה הסבירה לנו שהתלמידים כרגע ממדלים טלסקופ שתכננו בתוכנת תלת מימד תוך חישוב מדויק של מוקדי העדשות, המרחקים והזוויות הנכונות. סיימנו אצל המורה לאמנות בחדר מדפסות התלת-מימד שם התלמידים ידפיסו את הטלסקופים בסיום הפרויקט. "הייתי חייבת ללמוד אופטיקה בשביל הסמסטר הזה. לא הייתה לי ברירה." סיפרה לנו בחיוך המורה לאמנות. ניכר שהמוטיבציה של המורה לאמנות נבעה משיתוף הפעולה בין המורים במקצועות השונים, העובדים יחדיו כקהילה מקצועית בית ספרית סביב לימוד נושא מרכזי בכל סמסטר. הם הגדירו ביחד את הפרויקטים הטכנולוגיים מתוך הידע והמיומנויות שביקשו ללמד ותכננו לפרטיו את סדר הלימודים כך שיהיה תיאום בין הידע המתמטי וההבנה המדעית הנחוצים למשימה הטכנולוגית. והמנהלת, בביטחון ועם מנהיגות שקטה, מעודדת ומאפשרת, דורשת ותומכת ובעיקר נותנת אמון בצוות המורים שלה.

 --

"אמון במורים". הביטוי הזה חזר שוב ושוב במהלך הביקור שלנו בכל כך הרבה דרכים.

ראינו מערכת חינוך, מנהלים, הורים ותלמידים שסומכים על המורים שלהם. מאמינים בהם שיתאימו את ההוראה לתלמידיהם, מאמינים בהם שידעו להעריך את תלמידיהם כמו שצריך, מאמינים בהם שיבצעו תפקידי מטה, יובילו פרויקטים, יתפתחו מקצועית וישתפו פעולה עם עמיתיהם.

אני כותב שורות אלה ערב בחינת הבגרות של תלמידותיי בפיזיקה. אני מנסה לשער איך הייתי מלמד אחרת לאורך השנים ללא הציפיה להצליח במבחן הבגרות? כיצד היתה משתנה הלמידה שלהן לו ידעו שהציונים שאני נותן להן מכיתה ט' ועד לי"ב הם הציונים היחידים שילוו אותן עד לאוניברסיטה? איך הייתה השקפתי משתנה לו הייתי מבצע תפקיד מטה במשך 3 שנים וחוזר ללמד? האם המנהלים והמפקחים יתנו בי אמון ללמד ללא ספר לימוד? ללא מבחן בגרות?

עד כמה בעצם המערכת נותנת בי אמון?

עד כמה בעצם אתם נותנים בי אמון?