להקשיב לשטח
ב"ה
הידעתם כי דווקא התלמידים הטובים הם אלה שיכולים להרוס לכם את הכיתה? נשמע מוזר נכון? אז תנו לי רגע להסביר. בתור מורים, אנו אחראים ללמד את תלמידינו, שיטת הוראה נפוצה היא שאילת שאלות והיא עלולה לפגוע בכיתה שלנו אם לא נעשה אותה ברגישות. אתחיל במתן דוגמה פשוטה: המורה שואל שאלה על החומר הנלמד וצביקה, אחד התלמידים המצטיינים בכיתה, קופץ לענות. תשובתו מדויקת ולמעשה אפילו בוויקיפדיה לא ניתן למצוא תשובה מוצלחת כל כך. המורה גאה כל כך בצביקה, ולא פחות גאה בעצמו, וחושב "בלעדיי צביקה לא היה יודע את התשובה״.
בינתיים יושבים בכיתה תלמידים שלא זוכרים מתי לאחרונה הם ענו על שאלה בקול רם. הם גם יודעים שהמורה לא ישאל אותם, כי ממילא הם לא ידעו לענות, וחבל לבזבז את הזמן. התלמידים ״העזובים״ שלא נשאלים שאלות בשיעור הופכים לפסיביים ופחות לומדים, מתאמצים ומנסים. בנוסף, חווית ההצלחה שלהם נפגעת וכידוע תחושת הצלחה היא אחד הצרכים החשובים כדי לקדם תלמיד ולגרום לו להאמין בעצמו.
במציאות הכיתתית לפעמים קשה לשים לב לכל תלמיד ותלמידה, הוראת החומר הנלמד, בעיות משמעת, הבחינה המתקרבת ועוד – כל אלה גורמים לנו להתרכז בהוראה ולפעמים, מבלי שהתכוונו, להזניח חלק מהתלמידים והתלמידות בכיתה. ברצוני להציע פתרון אחד דיי פשוט ליישום שיוכל לעזור לשנות המצב. מניסיוני, ברגע שמתחילים להשתמש בו רואים שינוי מבורך.
כרטיס אחד וכיתה שלמה
זוכרים את הכרטיס ששמנו בבית הספר היסודי על השולחן כדי שהמורה תזכור את השם שלנו? אני מציע להמשיך להשתמש בהם, אבל באופן מתוחכם יותר. נכין כרטיסי מספרים כמספר תלמידי הכיתה, המהדרין יכולים להכין כרטיסים עם שמות התלמידים, והמהדרין מן המהדרין, כרטיסים עם תמונות התלמידים. לאחר מכן, כאשר נשאל שאלה בכיתה, אנו נרים באקראי את אחד הכרטיסים ונשאל את התלמיד שמספרו יצא, את השאלה. את הכרטיס נוכל להניח בצד עד אשר נסיים לשאול את כל התלמידים והתלמידות בכיתה. כך אין חשש כי נשאל את אותו התלמיד מספר פעמים ומבלי שניתן לכל הכיתה הזדמנות לענות.
שיטת הכרטיסים יוצרת מתח בכיתה – וזה יתרון. נכון שחלקכם אולי תאמרו כי מתח לימודי יכול גם לקלקל, אבל בסופו של דבר אם המורה עושה זאת ברגישות ומשדר לתלמידים שהוא מאמין בכולם, שכל אחד בכיתה יכול לענות על שאלה, ולכן אינו מוותר ואינו מפחד לשאול אף אחד, אזי המתח נהיה מתח חיובי שמניב תוצאות גם בתחום הלימודי וגם בתחום הרגשי. התלמיד מרגיש שמאמינים בו וכך נוצרת אווירה של למידה בכיתה כולה.
המורה – אני לא יודע/ת את התשובה
מה נעשה אם תלמיד אינו יודע את התשובה? שני פתרונות שיכולים לסייע בכך:
1. הוצאת כרטיס שני - במקום לוותר על השאלה אנו נוציא כרטיס נוסף ונבקש מתלמיד אחר שיענה על התשובה. לאחר מכן נחזור לתלמיד הראשון נשאל אותו שוב את השאלה. לכאורה זה עלול להעמיד את התלמיד שלא ידע את התשובה במצב של חוסר נעימות או מבוכה, אבל ניסיוני לימד אותי כי כך ניתן להרוויח הקשבה ותרגול אצל התלמידים והתלמידות בכיתה.
2. שבירת השאלה - פירוק השאלה למספר שאלות פשוטות יותר. בדרך זו אנו ניתן לתלמיד הזדמנות לענות על השאלה בהדרגה ונוכל להימנע מאי הנעימות שעלולה להיווצר. בדרך פתרון זו, ניתן גם להתאים את השאלה לתלמיד.
טיפ כללי שאני ממליץ עליו הוא לשאול שאלות שמעוררות חשיבה במקום שאלות שבודקות ידע. שאלות מעוררות חשיבה מאפשרות לתלמידים לחשוב ולהביע את עצמם, יותר משאלות סגורות המבוססות רק על זיכרון. לדוגמה, במקום לשאול ״בן כמה היה משה רבנו בפטירתו?״ אפשר לשאול ״מה דעתך על דמותו של משה רבינו בתור מנהיג?״. שאלה כזו שמעוררת חשיבה תאפשר גם לתלמיד שלא זוכר את כל הפרטים לענות. כך נוכל לעודד מאמץ חשיבתי ולא רק שינון (רעיונות נוספים לשאלות ואיך ניתן לשאול טוב יותר את תלמידינו ניתן למצוא כאן).
הרעיון המרכזי מאחורי שיטת הכרטיסים הוא לא לוותר - לא לוותר לאף תלמיד או תלמידה ולא לוותר על אף תלמיד או תלמידה. שיטה זו עוזרת ליצור קשר חיובי עם התלמידים ולתת להם תחושה של הצלחה, אלה שהתרגלו לענות ואלה ששנים לא נשאלו שאלות. בנוסף, השיטה משדרת לתלמידים שאצלנו בכיתה כולם לומדים, וכן מפתחת כבוד הדדי בין התלמידים שרואים שכולם חשובים בעיני המורה במידה שווה. ברגע שנתמיד בשיטה זו התלמידים יתרגלו להתאמץ וללמוד, הרי הם רוצים להשתתף בשיעור ולענות את התשובה.
לסיכום, כדי ליצור אווירה לימודית ולערב את כל תלמידי הכיתה במתרחש אני ממליץ להתחיל לשאול שאלות את כל התלמידים. בעזרת הכרטיסים השיעורים הופכים לחוויה מוצלחת יותר גם לתלמידים וגם למורים.
יש לכם רעיונות נוספים לערב את כל תלמידי הכיתה? ספרו לנו בתגובות!
