להקשיב לשטח
אם תשאלו כל מורה, מה הדבר השנוא עליו/ה במקצוע ההוראה, סביר להניח שהתשובה שתקבלו תהיה: "בדיקת מבחנים".
כמורים אנחנו מכירים את החוויה המתסכלת הזו של ישיבה מול ערימת מבחנים, והציפייה (או ההימנעות) הדרוכה לשעות מורטות עצבים של הבדיקה.
מדוע זה קשה כל כך? ומה היעילות של התהליך?
האם אפשר ליצור שינוי בתהליך המייגע הזה ולעשות אותו בצורה אחרת?
איך התחלתי לבדוק מבחנים אחרת?
מבחינתי אחת הסיבות הגדולות לרתיעה מבדיקת מבחנים היא העובדה שמאוד קשה להבין בן אדם אחר דרך מסמך כתוב בו הוא עונה על שאלות. מורכב ביותר להבין דרך טופס המבחן למה התכוון התלמיד? מה הייתה דרך מחשבתו? אפילו הסבריו של התלמיד ונימוקיו בדרך כלל לא איפשרו לי להבין לגמרי מה הייתה הכוונה, מהו הידע הקיים של התלמיד והיכן נפלה הטעות. במיוחד כאשר החומר מורכב, ובמיוחד כאשר התלמיד טועה – הצורך להבין את התלמיד מבלי שהוא נוכח ולמפות מה הבין ומה לא, דרך כמה משפטים – זו פשוט עבודה קשה שצורכת המון משאבים. כאשר דרכי הפתרון של התלמיד נכונות, הן יותר קלות לבדיקה כי כיווני המחשבה מוכרים וברורים לי יותר. אך הדרכים השגויות מפתיעות יותר, ומכריחות אותי להתאמץ מאוד כדי להבין מה מקור הטעות ועד כמה הוא שגוי.
והרי העניין בבדיקת המבחנים הוא לא לסמן "וי" או "איקס" – אלא לתת משוב אמיתי לתלמיד על מה הוא יודע ומה לא ואיפה עליו להשקיע על מנת להשתפר, וגם להבין בעצמנו את מצבם של התלמידים שלנו על מנת להתאים את ההוראה שלנו אליהם.
לקח לי זמן להגיע להבנה הזו - איפה בדיוק עומד הקושי שלי בבדיקת המבחנים. אבל אחרי שהבנתי את זה, הרגשתי שבהחלט אפשר לייעל את התהליך ולשנות את האופן בו אנחנו בודקים מבחנים. כך, תוך כדי בדיקה, התחלתי להתכתב עם התלמידים בוואטס-אפ. כאשר זיהיתי טעות, הייתי מצלמת לתלמיד את הטעות ושואלת אותו כמה שאלות:
בבחנים הבטחתי בונוס על תיקון הטעויות ובמבחנים ביקשתי מהתלמידים לעשות את זה ללא שום בונוס אלא כחלק אינטגרלי מתהליך המבחן.
התהליך הזה היה מעניין, ונהניתי יותר לבדוק את המבחנים, אך הוא לקח יותר זמן ואנרגיה מן מהרגיל.
לא מזמן תלמידי כיתות יב' שלנו עשו מבחן, ויומיים אחרי כן היו צריכים לטוס לפולין. הבנתי שאני לא אוכל להתכתב איתם בשיטה שסיגלתי לעצמי והפכה להיות דרך העבודה המועדפת עלי, ונחרדתי לחזור לשיטת בדיקת המבחנים בדממה.
לכן חשבתי על שיטה אחרת והיא פעלה מופלא.
לבדוק מבחנים אחרת
שלב ראשון: נכון או לא נכון
חזרתי הביתה ביום המבחן ורק סימנתי על כל מבחן האם התשובות הסופיות נכונות או שגויות (תהליך שלקח בסך הכל כ-40 דקות). לאחר מכן בניתי מצגת פשוטה שכללה את השאלות ומחוון לפתרונותיהם.
שלב שני: עבודה משותפת על המבחנים עם התלמידים
למחרת המבחן חזרתי לכיתה עם המבחנים הבדוקים ברמת ה-נכון או לא. ביקשתי מהתלמידים להוציא עטים בצבעים שאינם צבע כחול (העט בו הם כתבו את הבחינה) והחזרתי להם את המבחנים. בזמן שהתלמידים היו עסוקים במספר התשובות הנכונות והלא נכונות שלהם, הקרנתי על הלוח מחוון לכל שאלה. הסברתי לתלמידים שכרגע נעבור על פתרון המבחן. ביקשתי מהתלמידים לעבור על כל שאלה ולהשוות את התשובה שלהם למחוון. הבהרתי שגם כאשר מסומן על המבחן שלהם "וי" בשאלה מסוימת, אם חסרים הסברים, זה מוריד את הניקוד. כאשר התלמידים ענו על השאלה נכון לגמרי, כולל ההסברים, עליהם לסמן לעצמם "וי". כאשר הם לא ענו נכון לגמרי עליהם לכתוב לי מה היה מקור הטעות ולבדוק האם בסעיפים הבאים הטעויות הן נגררות וכן אם יש טעויות נוספות. לבסוף בנוגע לכל שאלה ביקשתי מהתלמידים להמליץ לי כמה נקודות להוריד על כל טעות.
במהלך בדיקת המבחנים בכיתה הקרנתי את השאלות על הלוח ועברנו על מגוון הפתרונות. הרגשתי שהתלמידים מאוד קשובים. הם שאלו שאלות על טעויות אפשריות והתלבטו בקול כמה נקודות עליהם להוריד לעצמם. באחת השאלות, כאשר הצעתי פתרון משלי, תלמיד הציע דרך לייעל את הפתרון וזכה לתגובות נלהבות מחבריו. בהמשך, כאשר עברתי על שאלה שאפשר היה לפתור באמצעות נוסחה פשוטה, אך רוב התלמידים הסתבכו בדרך מורכבת של פתרון התרגיל, התלמידים הופתעו והגיבו בצורה רגשית מאוד, עד כדי כך שהם באמת תפסו את הראשים כלא מאמינים.
שלב שלישי: בדיקה סופית
אחרי שסיימנו את תהליך בדיקת המבחנים האישית בכיתה, אספתי את כל הטפסים. בבית ביצעתי מעבר אחרון על המבחנים, כאשר ההסברים של התלמידים מאוד עזרו לי להבין את כוונתם ורעיונותיהם ולמעשה הייתה לי כבר הכוונה משמעותית למשוב שלהם כי ברוב המקרים הם כבר בנו אותו בעצמם.
כמה השיטה הזו באמת שונה ממה שאנו עושים בכיתה?
מה בעצם שונה בשיטת בדיקת המבחנים הזו ממעבר רגיל שאנחנו תמיד עושים בכיתה? קודם כל ברמת הכיתה הרגשתי שהמעבר בכיתה כשעדין אין לתלמידים ציון, כאשר גם ה"וי" שסימנתי אינו מוחלט ותלוי בהסברים ונימוקים, מכריח את התלמידים להיות קשובים יותר ובאמת לנסות להבין איפה הם טעו ולמה. הרגשתי שללא ציון התלמידים גם מתלהבים יותר להעריך את עצמם, להבין ממה נבעה הטעות והאם יכלו לעשות משהו אחרת.
אחת התלמידות אפילו אמרה משפט שנתן לי חיזוק מיוחד "וואו זה היה כיף" (!)
בכל הנוגע לתהליך בדיקת המבחנים ברמת המורה, התהליך הזה היה מיוחד ויעיל הרבה יותר עבורי. ראשית אני חושבת שבמקרים מסוימים בכלל לא הייתי עולה על מקור הטעות של התלמיד אם לא הייתי קוראת את הדברים שכתב התלמיד על המבחן. אני חושבת שגם הניקוד שהורדתי היה נמוך מהרגיל כי ממש הבנתי מהי הטעות שעשה התלמיד ומהו הידע שקיים אצלו. תהיתי לעצמי האם הדבר נכון, כי הרי בבגרות אין לתלמידים בדיקה מהסוג הזה ואף אחד לא ישאל אותם מה מקור הטעות. מצד שני, כך גם הם וגם אני יכולים ללמוד טוב יותר כיצד להשתפר, והרי הבגרות היא חלק מהמטרה, וכרגע אנחנו רק בדרך.
3 תלמידים היו חסרים באותו יום בו בדקנו את המבחנים יחד, והרגשתי שממש קשה ולא כיף לי לבדוק את הטפסים ה"דוממים" שלהם. לא היה את מי לשאול ונשאר לי רק לנחש. ואני כבר התרגלתי לחיים אחרים.
יש לכם שאלות על השיטה? רוצים להציע רעיונות? אשמח לשמוע בתגובות לכתבה!
מורה למתמטיקה בעירוני ב' מודיעין, עובדת מכון ויצמן בתוכנית מצויינות דוידסון.
