לחלום בגדול
נדמה שכבר הגענו להבנה, שהחינוך הציבורי הקיים והנפוץ, איננו מתאים יותר לצרכי האנושות בהווה ובעתיד. כבר דובר רבות על כך שהחינוך הציבורי נבנה לצרכי המהפכה התעשייתית, ושמטרתו העיקרית הייתה להפיק פועלים ממושמעים ופקידים בעלי אוריינות בסיסית בשפה ובמתמטיקה. אולם העולם זקוק היום לאנשים יצירתיים, מתקשרים, ביקורתיים ולומדים עצמאיים. אך כיצד יוצרים את השינוי? פרופ' יורם הרפז טען לא מזמן בראיון ברדיו, "העולם המפותח יודע להגיד 'מה לא', כלומר שמתכונתו של החינוך הציבורי איננה מה שנדרש... אך עדיין לא מצא את התבנית לחינוך ציבורי [המוני] מוצלח יותר".
נשאלת השאלה: אם כל כך הרבה אנשים מעולים משקיעים לילות כימים בחינוך בישראל, ואם התקציבים המושקעים בחינוך כה גדולים (התקציב הממשלתי לחינוך עלה ריאלית בישראל מעל 80% בעשור 2005-2015, ראה "התפתחויות במערכת החינוך בעשור האחרון") – איך זה שאיננו מצליחים לשנות את המערכת, ועדיין התוצאה הכללית כה בינונית? שאלות דומות, בניסוחים אחרים, ניתן למצוא במקורות נוספים - ועל כן החלטנו, ארבעה חינוכאים חברים, ממפתחי פרויקט "חממות פדגוגיות" מטעם מכון ברנקו וייס (בתמיכת קרן טראמפ), להיפגש ולדון בנושא זה; התוצאה היא סדרה של 3 כתבות, וזו הראשונה שבהן.
היכרות
ברק ברבי הוא איש חינוך ותיק, מורה אמן למתמטיקה ולפיסיקה, אשר כבר כעשר שנים חותר לשינוי של המערכת מתוך המערכת. הוא עבד במספר מסגרות חינוכיות; כיום הוא המוביל של פרויקט "פורצי דרך" בתל אביב יפו, מטעם מכון ברנקו וייס.
עידן קלוש הוא מורה אמן למתמטיקה ולפיסיקה, שהקים מרכז לימוד בהוד השרון, המהווה מקום ללימוד בלתי פורמלי (מגילאי יסודי עד תיכון), בשעות אחר הצהריים (ובקיץ – כל היום); הוא דוגל בשינוי מחוץ למערכת. אנחנו נפגשים אצלו בשעת בוקר מוקדמת יחסית, ובמהלך הפגישה מתחילים לשמוע קולות של ילדים הבאים בקיץ, מרצונם, למרכז הלימוד.
ד"ר תמי לוי נחום וד"ר גידי קפלן הם שני אנשי חינוך העוסקים שנים רבות בעיקר בתחומי ה-STEM (כמו שאר החברים), וחותרים כל אחד בדרכו לטייב את המערכת מבפנים. תמי (אחרי שעבדה בצוות המו"פ של "השקפה - מורים מובילים") פנתה לדרך חדשה כמחנכת בבית ספר יסודי ציבורי ייחודי (אלונים, בראשל"צ), וגידי (אחרי שניהל מרכז טכנ' חינוכי בבאר שבע) התמסר להוראת והפצת תכנית "רובופיסיקה" (לימוד אקטיבי של מדע, המשולב בחשיבה הנדסית). שניהם לקחו על עצמם את תפקיד המראיינים בכתבה זו.
השאיפה: שינוי במערכת החינוך
עידן: יש משהו שאני מדמיין יותר מכל, והוא שבתי הספר יהפכו ממקום לא נעים, מקום שלרוב שורדים אותו רק בכפייה - למקום טוב ומיטיב... אני מנסה ליצור משהו שהוא לא המציאות החינוכית הרגילה, וזה מאפשר לי גם לראות את החוויה החינוכית של תלמידים שמגיעים מהמערכת.
ברק: לפני כ-20 שנים הייתה לי את "חלקת אלוהים הקטנה שלי" כשהקמתי בית ספר לא ממסדי; אחר כך עבדתי בהרבה מאד מקומות; ולפני יותר מ-10 שנים נכנסתי למערכת הציבורית ונוכחתי לדעת שבדרכים קונבנציונליות לא קורים שינויים משמעותיים. ניגע בהמשך במה שאני ועוד אנשים עושים בשנים אלו על מנת ליצור שינויים משמעותיים.
מה מניע אתכם לנסות לשנות?
ברק: אצל אנשים רבים הדרייב לשנות מגיע פעמים רבות מהחוויות האישיות, מרצון ליצור "תיקון". לי באופן אישי הייתה חוויה לא רעה מחינוך כשהייתי ילד, אך אחרי שעבדתי בבתי ספר רבים - יש לי דרייב מאוד מאוד חזק לשנות... כאדם אני לא יכול להתחבר למקום בו יש רק מרוצות מהקיים, אלא מתחבר יותר לאנשים ולמקום שבו יש רצון חזק לחולל שינוי.
עידן: ההנעה שלי היא מהמקום האישי, משאיפת תיקון חזקה למה שעברתי כשהייתי נער במערכת החינוך.
אז איך כן עושים שינוי?
ברק: הדרכים שבהן ניסיתי ליצור שינוי דרך התפתחות מקצועית של מורים, במשך שנים, לא נחלו הצלחה מספקת, בעיני, ולכן כיום אני עובד על דרך אחרת – לסייע לבתי ספר "רגילים" רבים במערכת הציבורית לעשות שינויים רדיקליים.
עידן: מן החוויה שלי בתוך המערכת לי אין כבר אמון שהמערכת תאפשר לשינוי אמיתי לקרות ולהתקיים, ועל כן אני פועל מחוץ למערכת.
תמי: גם אני עבדתי שנים רבות עם מורים, מתוך מוטיבציה חזקה לסייע להם ללמוד ולהתפתח, ומתוך הנחה שהמורים הם המשאב החשוב ביותר במערכת החינוך. ברק, מדוע אתה חושב כיום שזו לא הדרך הנכונה?
ברק: זהו לב העניין לדעתי, זו ההבנה הכי חשובה. ה"אוטומט" שלנו הוא ששינוי במערכת החינוך יקרה דרך אנשי ההוראה. ההנחה הזו היא ההנחה המרכזית החל מ"דו"ח מקינזי" ואילך, כמעט כל מי שאני שואל (הורים, תלמידים, מורים) אומר שהמפתח לשינוי הוא המורה. לפני כשנתיים וחצי הגעתי למסקנה שזו טעות. במערכת שבנויה נכון, בני האדם הם הגורם המרכזי (וזה נכון לבית חולים, למפעל, לארגון אחר) – וברור שאיתם צריך לעבוד בתוך הסדר (הטוב) הקיים בארגון. אך מערכת החינוך שלנו, וליתר דיוק הסדירויות שלה, אינן מתאימות למה שאנו רוצים להשיג... ולכן, ההתפתחות המקצועית של המורים איננה הדבר המרכזי המעכב את השינוי. כמטאפורה – חשבו על אנשים השוחים בים נגד זרם עוצמתי, ואנו עובדים איתם על שיפור סגנון החתירה... זה לא יעזור, הם יטבעו. לכן המפתח לשינוי, לדעתי, הוא לטפל בסדירויות הקיימות ולשנותן מהיסוד – ויש הרבה כאלו, כמו סדירויות ההוראה ומערכת השעות, תכניות הלימודים, סדרי המדידה וההערכה, וגם סדרי ההתפתחות המקצועית של מורים.
גידי: הדברים שלך, ברק, מזכירים לי את המאמר של סרסון, "סדירויות ארגוניות והתנהגותיות" בו הוא כותב שכשבאים לתכנן ולבצע שינויים, מוטב קודם לבחון סדירויות קיימות ואת מרחב האלטרנטיבות עבורן. זהו מאמר מעולה, קריאת חובה לכל איש חינוך החותר לשינוי. אך אשאל, אמרת "הרבה סדירויות"; כידוע בית הספר הוא מוסד ותיק שנועד לחנך תלמידים – אז איך יש בו הרבה סדירויות מעכבות?!...
ברק: יש בסדירויות הקיימות קוהרנטיות מוחלטת עם המטרות של בתי הספר, שהיו "מטרות הממלכה" כפי שהיו בזמן המהפכה התעשייתית – ולאורך שנים רבות בתי הספר עמדו במטרות אלו בצורה מאוד מעשה יעילה. הסדירויות שנבנו ונשארו, הן סדירויות המשרתות את המטרה לפתח אזרחים צייתנים ונעדרי מעוף. סדירויות בית הספר לא משרתות את הקונספט של "התלמיד במרכז", כך שיתחבר לעצמו, שיהיה מחובר לקהילה, שיהיה יצירתי ויוזם... ראו, זה עצוב - נוצר מנגנון ששירת בזמנו את המטרות לשמן נועד; הצרכים השתנו בעיני מרבית אנשי החינוך; אך המנגנון לא השתנה כמעט, וכן: לשנות אותו, גם עם הרבה רצון, זה כמעט משימה בלתי אפשרית.
אז מדוע כה קשה לערוך שינוי יסודי בסדירויות?
ברק: יש שלש סיבות עיקריות לכך:
(א) בתי הספר הם "עסק חי"... אינך יכול לסגור אותו, לשנות את המרחבים, את התפקידים, את הזמנים ואת שאר הנוהלים – ואז לפתוח מחדש... ידוע כי לשנות מבניות של "עסק חי" זה קשה וכואב; לדוגמא, חשבו כמה זה קשה להפוך מסעדה להיות מפעל של קרמבו.
(ב) בית הספר הוא מעין פאזל בעל מספר חלקים המרכיבים אותו, כמו המרחבים, מערכות השעות ועוד. אם תשנה רק אלמנט אחד – שינית רק חלק אחד של הפאזל. כעת כמובן שלא תוכל להחזיר את החלק הזה לפאזל הקיים, כי הרי הוא שינה את צורתו ולכן הוא אינו מתאים לפאזל יותר. לכן תהליך שינוי כזה, שהוא רב שנים, יוצר ומקיים דיס-הרמוניה מובנית בין הסדירויות של בית הספר... בתהליך עצמו אתה נמצא כל הזמן בבעייה של חוסר התאמה. למשל, שינית מדידה והערכה – זה לא מתאים לאקולוגיה (אקלים בית ספרי וכיתתי) הקיימת; שינית את הדרכים בהן מורים מתפתחים – זה לא מתאים לארגון ההוראה והלמידה הקיימים... וכדומה. ואם תנסה לשנות את כל החלקים יחד – אז למעשה פירקת את בית הספר.
(ג) עבור בני אדם להתרגל לסדירות חדשה זה לא פשוט: אנשים צריכים להיערך לסדירות חדשה, לפני הכנסתה, ואחרי כן צריכים להתפתח אליה ובתוכה. בני אדם הם לא מכונות, לוקח להם שנים להתרגל לסדירות חדשה! לכן אינך יכול לשנות רדיקלית הכול - האנשים יתפרקו.
ולמרות הקשיים הללו אנחנו עובדים ועושים את זה.
עידן: למערכת יש אינרציה כה חזקה, שהיא למעשה "מבייתת" נסיונות לשינוי ומחזירה אותם לתלם.
תמי: האם הגורם נשוא השינוי, הוא בהכרח בית הספר?
ברק: נגעת פה בנקודה מאד חשובה. כשעושים שינוי, צריך להחליט מהו ה"ארגון" (או ה"Organ", המרכיב מתוך המערכת הכוללת) איתו עובדים. אפשר לחשוב על הארגון שאותו אנו רוצים לשנות ככיתה, בית ספר, עיר, מועצה או אפילו מדינה... להבנתי, הכי אפקטיבי לעשות את השינוי על בית הספר. כמובן שיש לארגון זה יחסי גומלין עם הרבה גורמים – אך זו בעיניי היחידה שבה יש לחולל שינוי; וכמובן, יש להודות שהרבה יותר קל להקים בית ספר חדש המבוסס על עקרונות וסדירויות התואמים למטרות הנוכחיות, מאשר לעשות שינוי משמעותי בבית ספר מסורתי קיים.
האם זה אומר שעלינו לסגור את בתי הספר הקיימים ולהתחיל לבנות את מערכת החינוך מהתחלה? בחלקים הבאים של השיחה נדון בשאלה זו, במטרות ובפורמט של השינוי במערכת החינוך – האם עליו להיות אבולוציוני או רבולוציוני (חלק ב'), וכן יוצגו כמה קווים מנחים לביצוע השינוי (חלק ג').
