המורה - הרסת לי את היחסים עם אבא שלי!"

מאת: רן ישפה

"המורה, הרסת לי את היחסים עם אבא שלי!", כך הסביר תלמיד אהוב שלי, דויד (שם בדוי) את הסיבה לעובדה שחיבל בדלתות הרכב שלי, כך שלא ניתן לפתוח אותן יותר. שאלתי אותו "למה אתה מתכוון?" והוא אמר שהייתה לו תקופה טובה עם אבא שלו ולאחר שדיווחתי עליו שעישן סמים, הכל נהרס. המשכתי לברר, "מה זה אומר תקופה טובה?", "זה אומר שהוא נתן לי כסף ולא צעק עלי", "ובדרך כלל איך היחסים שלכם?" שאלתי והוא ענה "הוא לא אוהב אותי, הוא מרביץ לי, הוא צועק עלי".

כמורה של דויד ל"תקשורת מקדמת" ביקשתי ממנו לבחור שני חברים שאיתם הוא מרגיש בנוח, וללכת לצלם שיחה ביניהם על הנושא, על מנת שנוכל אחר כך להתבונן בשיחה ולחשוב יחד על הדברים. דויד הסכים ונפגש עם שני חברים - חבר אחד צילם והאחר הקשיב. "איפה תרצה שנצלם?" שאלתי, והוא בחר בגג בית הספר, כי לדבריו "שם אפשר לראות את האופק וגם את הסכנה".

צפו בדקה מתוך שיחתם האמיצה והמרגשת:

דויד היה תלמיד בכיתה י"ב שאני מלווה בלימודי "תקשורת מקדמת" מאז כיתה י'. "תקשורת מקדמת" היא תוכנית לטיפוח מסוגלות עצמית באמצעות מצלמת הווידיאו, המוכרת ל-5 יחידות לימוד במדעי החברה, בזכות השותפות עם האגף לפיתוח פדגוגי במזכירות הפדגוגית במשרד החינוך.

דויד בחר בי כדמות, שאולי תוכל סוף סוף להכילו על כל הצדדים שחיים בו. הוא בחר בי כדמות, שאולי דרכה יחווה תיקון ויקבל עזרה. דויד למד באחד מבתי הספר האתגריים של ברנקו וייס, בית ספר המיועד לבני נוער שהמערכת "הרגילה" לא ידעה לתת להם מענה.

לו הייתי רק מורה ל"פדגוגיה" ולא ל"פדגוגיה טיפולית", סביר להניח שלא היו לי הכלים לנהל את המקרה בצורה כזו, ויתרה מזאת – סביר להניח שהיו משעים את התלמיד, מרחיקים אותו מכל הזדמנות לקבל תיקון מחולל שינוי חיובי בחייו. היו שולחים אותו הביתה עם הסבר לאבא, שהילד עבר כל גבול ולא יתכן שישאר במסגרת "עד שיבין את מעשיו" ואולי בכלל מקומו לא שם. כן, לאותו האבא שאני "הרסתי" את היחסים איתו שהיו רוויים באלימות, צעקות וחוסר אהבה.

ומה אז היה קורה לדעתכם? כיצד האבא היה מגיב? סביר להניח שאותה תקווה של הילד לשינוי מיטיב בחייו, תקווה המוסווית על ידי פעולת ייאוש שהיא לעיתים בלתי נסבלת על ידי החברה והן על ידיו – גם היא הייתה עלולה להיכבות.

מערכת החינוך, לצערי, עדיין איננה מתאימה לתלמידי המאה ה-21. משקיעים המון בתוכניות דיגיטליות, בכיתות ממוחשבות, אך מפספסים את העיקר – הצורך של כל ילד וילדה, נער ונערה ל"פדגוגיה טיפולית", הצורך באהבה, קבלה, הכלה וגבולות מתוך קשר העונה על צרכים קיומיים. אחרי הכול, אנו ותלמידינו עדיין אנושיים, והאנושיות שלנו לא השתנתה במהות הצרכים הטבעיים החיים בנו, אם נרצה ואם לא. צורך זה הנו נחלת כולם ולאו דווקא של משפחות המוגדרות במצבי סיכון. כולנו מושקעים ונדרשים לעמוד בקצב המאה הנוכחית – עבודה סביב השעון בכדי להתמודד עם יוקר המחיה, הישגיות הכרחית כדי להיות "טובים דיים" במונחי מציאות המאה ה-21.

עלינו להכיר בצורך של כל תלמיד ותלמידה ל"פדגוגיה טיפולית": לאהבה, קבלה, הכלה וגבולות

"מערכת החינוך איננה תחליף להורים ואיננה מקום לטיפול, אלא לחינוך" – יתכן, שמחשבה זאת מהדהדת כעת אצל חלקכם.

זה נכון. ומסיבה זאת, לרגע לא הזכרתי את המורה כמטפל או את המורה כתחליף להורה. מדובר ב"פדגוגיה טיפולית", מושג שטבע חיים מויאל, ראש אגף א' לחינוך ילדים ונוער בסיכון. פדגוגיה טיפולית מדגישה את המורה כפדגוג ומבהירה כי באמצעות הקשר המשמעותי שהמורה יוצר עם תלמידיו – מתקיימים ערכים טיפוליים, כמו אצל הורה וילד.

למה הכוונה? כפי שעל ההורה "הטוב דיו" (ד. וויניקוט) ה"מקורי" – לקבל את הילד כמו שהוא, כך שברגע שהוא נולד האמא והאבא אינם נרתעים מהצרכים היוצאים ממנו – מלוכלכים ומתסכלים ככל שיהיו – קקי, פיפי, פליטות, קיא ורוק.... ועמם הם מחבקים ומכילים אותו, וכשגדל אנו מקבלים את "רוע הגזרה" בגידול הילדים, כך על המורה לקבל את תלמידיו על כל צדדיהם וחלקיהם. לא כמטפל או כהורה, אלא כפדגוג שבחר לעבוד בתפקיד של מחנך ולא משנה מהו תחום הדעת שהוא מלמד.

נכון, זה קשה ומתסכל, לעיתים ברמות בלתי נסבלות, אבל אפשרי ואף הכרחי. כמו שאני נוהג לומר "הייתי הורה מושלם, עד שנולדו לי ילדים", כך גם בהוראה. כאבא לשתי בנות, יש רגעים ש"בא לי למות", משמע לסובב את הגלגל חזרה ולהתחיל מחדש ואולי אף בלי ילדים בכלל...(על המונח "בא לי למות" אתם מוזמנים לקרוא כאן​), אך אני לוקח נשימה וזוכר שכל מה שהן עושות כילדות נורמלי ואז אומר לעצמי "אני בחרתי ועלי להכיל אותן כמות שהן ולסייע להן לגלות עוד דרכי התנהגות ולעדן את התגובות הטבעיות שלהן".  

"מיהו ילד נורמלי?" מרחיב ד. וויניקוט:  "האם הוא רק אוכל, גדל ומחייך במתיקות? לא, לא כזה הוא הילד הנורמלי! ילד נורמלי, אם הוא בוטח באימו ובאביו, משחרר את כל המעצורים. עם הזמן הוא מנסה את כוחו בלשבש, להרוס, להפחיד, להתיש ולתחבל תחבולות... אם הבית מסוגל לעמוד בכל מה שהילד עושה כדי לשבש את התנהלותו, יתיישב זה ויתחיל לשחק."

וממשיך -  "הילד שביתו נכשל יחפש את ארבעת הקירות מחוץ לביתו... הוא רק מרחיק מעט יותר בשדה החיפוש, ובמקום אל משפחתו פונה אל החברה או אל בית הספר לקבלת היציבות הדרושה לו". (*ד.ויניקוט, "עצמי אמיתי עצמי כוזב")

צפו ב-30 שניות, בהן דויד משתף בצורה אותנטית למה הוא גונב ומוכיח את התיאוריה של ויניקוט כחיה בנפשנו:

הרבה פעמים התנהגות חסרת מעצורים היא זעקה, לעיתים לא מודעת, לתיקון ופיצוי. קריאה להתחלה חדשה עם תקווה וכמיהה לשחזור של העבר ותיקונו. לכן, אם אנו המורים נבין זאת כהזדמנות נדירה, נחווה בעצמנו מעבר מן הייאוש לתקווה. 

לסיכום, מערכת החינוך חייבת להתחיל לספק מענה לצרכים הטבעיים של התלמידים. בהתאם לכך, עליה להעניק למורים כלים "פדגוגים טיפוליים", שיאפשרו ויעודדו אותם לשאול את התלמידים שאלות שאין לנו תשובה עבורם, כגון:

• "למה אתה מתכוון?"
• "איך זה זה היה לפני ואיך זה עכשיו?"

וכל שאלות הבהרה, בירור והבנה שעולות להם. אני מדמה את משימת הפדגוג הטיפולי לאנתרופולוג החוקר בתמימות את התרבות החדשה אותה הוא פוגש.

השלב הבא, לאחר שאלת השאלות והבנת התמונה המלאה הינו לברר עם התלמיד/ה מה לדעתו/ה יוכל לעזור לו/ה, או במילים הפשוטות "מה את/ה צריך/ה ממני?", בירור שיאפשר לתלמידים לגלות את מסוגלותם העצמית למציאת פתרונות.

כששאלתי את דויד מה הוא רוצה שיקרה עכשיו, הוא ביקש ממני לדבר עם אבא שלו.

כאשר פניתי לאביו של דויד וביררתי איתו מה קורה ביניהם, הוא ענה לי באומץ ובכנות כי מה שהילד הרגיש הינו אכן מדוייק: "אני לא אוהב אותו".

במאמץ רב המשכתי לשאול: "למה אתה מתכוון?" והוא השיב: "יש לי שמונה ילדים ודויד היחיד שמזכיר לי אותי כילד!"

אני מזמין אתכם "לנסות זאת בבית", למשל בחזרה מהחופשה, כשתקבלו תשובות - חיקרו אותן כ"אנתרופולגים" כששום דבר איננו מובן, ומבלי להשלים שום דבר במוחכם.. את כל התשובות של התלמידים, נסו יחד איתם להפוך לתסריט - איך זה נראה בעולמם:

"תן לי דוגמא"... "למה אתה מתכוון?"... "האם תמיד זה כך?"... "מה היית רוצה לשמר ומה להשאיר?"... "איך לדעתך תוכל להשתמש בחוויה הזו בזמן הלימודים לטובתך?"... "האם היית רוצה ממני משהו בעקבות מה ששיתפת?"....

רן ישפה הוא מייסד ומנכ"ל בית הספר לתקשורת מקדמת וראש התוכנית להכשרת מנחים לתקשורת מקדמת במכללת סמינר הקיבוצים. ישפה זכה לאורך השנים בפרסים רבים, ביניהם פרס רוטשילד לחינוך לשנת 2013 "על עשייה פדגוגית יצירתית, המובילה לשיח בין התלמידים ובקהילתם ועל יצירת מודל של 'תקשורת מקדמת' דיאלוג באמצעות מצלמת הוידיאו ותוצריה" ופרס זוסמן-ג'וינט לשנת 2017 על "פיתוח שירותים לעידוד המצוינות בקרב ילדים ונוער בפריפריה החברתית והגיאוגרפית" ובשנת 2018 משרד החינוך והות"ת בחרו בתכנית שפיתח יחד עם שותפיו כיוזמה הטובה ביותר לשותפות בין האקדמיה לשדה.