למה החלטתי להפסיק ללמד?

זהו. נמאס לי.

אחרי 3 שנים במערכת החינוך, החלטתי שאני לא מלמד יותר.

אין מצב.

איכשהו לכולם ברור שכל המורים מלמדים - וכל התלמידים לומדים. אבל השאלה האמיתית היא את מי בכלל המורים מלמדים וממי בכלל התלמידים לומדים?

לי התברר שהשטח מדבר בשפה אחרת לגמרי. התלמידים שלנו כיום פחות רוצים שנלמד אותם. הם מעדיפים ללמוד בעצמם, להתנסות בעצמם, לחוות בעצמם, להבין את הדברים בעצמם, להתמודד עם הקשיים ולצבור הצלחות בעצמם. עזרה הם מעדיפים לקבל מחבריהם. ממך כמורה, הם מקסימום מעוניינים שתלווה אותם, שתהיה שם ברקע כמו אח גדול שתצפה בהם מתבגרים, שתכווין ותענה אם וכאשר ישאלו אותך.

עיקר הדרישה של התלמידים שלנו מאיתנו היא שנפסיק. שנפסיק להגיד ולדבר כל-כך הרבה, שנפסיק להוכיח, להראות, לספר, להדגים כל דבר, שנפסיק להעביר ונתחיל לקבל. שנתחיל יותר להקשיב למה שהם מבקשים וצריכים. ובראש ובראשונה הם מבקשים - אל תלמדו אותנו, אלא לימדו איתנו ביחד.

התלמידים של היום לא רוצים לקחת חלק בעוול המתמשך הזה – שמישהו דוחף להם למוח בכוח סילבוס שלא להם בכלל – ספרות, היסטוריה, אזרחות, לשון, תנ"ך, מתמטיקה, אנגלית וכן הלאה. הם לא זקוקים לזה והם לא רוצים את זה. זה לא מעורר בהם עניין ולא מוטיבציה. להפך, זה מרסק להם את היצירתיות ואת הדמיון, וגם אם תלמדו את זה כמשחק או כלומדה מקוונת ברשת – אנשים לא לומדים מה שהם לא רוצים ללמוד.

התלמידים של היום מתחננים ללמידה אישית מותאמת, שבמהלכה יוכלו ללכת עם הסקרנות שלהם, לחקור את מה שמעניין אותם. הם תוהים לעצמם היכן השיעור שיגרום להם לגלות את עצמם? להאמין בעצמם? לתעל את החוזקות שלהם ליצירה ועשייה משמעותית? היכן השיעור שאמור לשתף אותם בגובה העיניים בכל מה שקורה סביבנו ביומיום, לתת להם התנסות מעשית אמיתית עם העולם שבחוץ, ותוך כדי זאת, ליילד מתוך עצמם את הדמות הבוגרת והמוצלחת שהם חולמים להיות?

בראש ובראשונה התלמידים מבקשים מאיתנו - אל תלמדו אותנו, אלא לימדו איתנו ביחד

מהי לדעתכם היום המטרה האמיתית של "המרכז להעצמת הנוער", שנקרא עדיין בטעות בשם הישן והנושן "בית ספר", כאילו שהספר או הידע נמצא במרכז, והילד עצמו הוא מרכיב שולי בעלילת החינוך?

המטרה האמיתית שלנו היום ב"מרכז להעצמת הנוער" היא לפתח את החשיבה והמסוגלות העצמאית של התלמידים, לפתח את הנפש, הרוח והמיומנויות הרבות הדרושות להם, על מנת להשתלב בקלות גדולה יותר בעולם האמיתי והמשתנה. אנחנו אמורים לתת להם לפרוח כמו שהם רוצים, ותוך כדי הצעידה המשותפת, לעזור להם להגשים חלום שיעשה אותם אנשים בעלי ביטחון, מוכשרים ויצירתיים.

אז מה קורה כשהמורה מפסיק ללמד?

1. התלמידים מתחילים ללמוד וללמד בעצמם – והמורה מתחיל ללמוד מהם וללמוד איתם ביחד. התלמידים הם אלו שלומדים מה שמתאים להם ואני מתקדם איתם בתהליך.

2. הסמנטיקה משתנה - המורה הופך להיות מדריך (יש לי ספקות גם על ההגדרה הזאת, אך יש בה את הקירבה הגדולה ביותר למשמעות המילה פדגוג). אני לא מורה לאף אחד כלום, לא מתיר, לא מרשה ולא מצווה. אם כבר, אני כמו מדריך, שהולך עם התלמידים לאורך השביל, בזמן שהם צועדים ומובילים קדימה.

3. אין דבר כזה יותר "שיעור" – מה זה בכלל שיעור? מה התלמיד מבין שהולך להתרחש בו? למה הוא מצפה? שיעור הוא זמן בו מועברות מנות קטנות של ידע, מה שנקרא מיקרולרנינג. המבנה הזה רק מעיד על האינסטרומנטליות הישנה של סמכות הידע בכיתה, כמו בתיאורית המחט התת עורית, גם כאן הילדים פאסיביים ומקבלים במשך כמה שעות בכל יום מנות קטנות של ידע. איפה נמצא במודל הזה תלמידים פעילים? איפה נמצא בהגדרת הזמן הזו פרסונליזציה בחינוך, כך שהלמידה תתאים לכל אחד? היכן הדרישה לאסטרטגיות הוראה ושיטות למידה מגוונות וחדשניות?

מתוך רצון לצאת מהמודל הזה ומהתפיסות והתחושות המלוות אותו, החלטתי כי אצלי לא יהיו יותר שיעורים – אלא תהיה סדנה שנתית.

 אצלי לא יהיו יותר שיעורים – אלא תהיה סדנה שנתית

4. מרחב הלמידה משתנה – מבחינתי כל העולם הינו סביבת למידה. מתוך כך, אין סיבה להישאר בכיתה המצומצמת והמצמצמת. מתוך כך יש לעודד את התלמידים לצאת אל העולם, לחוות אותו. כמה תובנות בחיים קיבלנו דווקא מטיול בטבע? בזמן נסיעה ממקום למקום? מההתנסות המעשית שלנו מול בני אדם או אל מול אתגרים ביום-יום? אם כבר נכנסים לכיתה או יושבים על הדשא, זה יהיה במעגל, על מנת לקיים שיח מכבד ומשתף של רפלקציה ודיון ברעיונות. בשיח שכזה התלמידים יכולים לשבת בכיף על מחצלת או על פוף, העיקר שלא בכיתה, שורות שורות, באופן שכופה עליהם את רוח המהפכה התעשייתית, שדרך אגב מעורר אצלם פחד, חרדה ותסכול, עוד לפני שהמורה בכלל נכנס לכיתה.

5. שיטת הלמידה משתנה – אני בחרתי לקיים את הלמידה בצורה של למידת חקר, באמצעות פרויקט חקר אישי שנתי. באיזה נושא? בכל נושא שיבחר התלמיד, בתנאי שזה הכי מעניין ומסקרן אותו וממלא בשמחה ובמוטיבציה. מרגע בחירת הנושא, יש מודלים רבים של PBL שניתן להרחיב עליהם קריאה במרשתת (למשל כאן). בקצרה, התלמידים חוקרים, מארגנים, מנתחים, כותבים, מתכננים, יוזמים ויוצרים תהליך למידה שלם המלווה בתוצרים ראויים, ולבסוף עם הערכה מגוונת, ורפלקציה לכל אורך הדרך. בחרתי בשיטת הPBL- כי אחד מהעקרונות החשובים ביותר לאדם היום הוא היכולת לדמיין, לתכנן וליזום דבר מה, מתוך ביטחון, ואמונה עצמית ביכולת שלו להצליח ביוזמה או פרויקט, כמו גם שימור המוטיבציה והעשייה למרות כל המעצורים והקשיים בדרך, ובכך להתפתח, להגשים ולהכיר את עצמו טוב יותר.

6. עוברים ללמידה עצמית ולמידת עמיתים – להבנתי, שני כישורים מרכזיים שאדם צריך היום ובעתידנו, הם: לדעת לחפש, לארגן וללמוד לבד; וכן לדעת ליצור, לעבוד ולקחת חלק בקהילות. למידה המשלבת למידה עצמית ולמידת עמיתים מפתחת כישורים אלה. בלמידה זו התלמידים יטעמו מכל העולמות של למידה אקטיבית ומהנה, למידה מתוקשבת ודיגיטלית, דיבייטינג ופרזנטציה לקהל, יזמות אישית, עבודת צוות, קבוצות למידה רב גילאיות כמו בעולם האמיתי, תהליכי יצירה, יזמות וכל מה שירצו לדעת מהעולם הזה. היופי הוא שכל תלמיד יבחר לעצמו את הדרך הטובה ביותר שבה הוא לומד, את הסגנון הייחודי שלו לשכלל ידע לכדי תובנות חדשות ויצירות חדשות.

אז זוהי התכנית שלי לשנתי הרביעית בבית הספר, תכנית שתתפתח ותדייק עצמה תוך כדי תנועה, יחד עם התלמידים והתלמידות שלי.

ואני? אני סיימתי. משנה הבאה אני לא מלמד יותר.

התלמידים שלי, או בעצם החוקרים שלי, הם אלו שילמדו, יקראו, ידברו, יתווכחו, יחקרו, יתנסו ויצרו, ואני אהיה לצדם – לומד ומתפתח איתם ביחד.

--

אני רוצה להודות לרשת תיכון גימנסיה, שמאפשרת לי לא רק לדמיין הוראה אחרת ולכתוב את זה, אלא גם להיכנס לכיתה ולנסות יחד עם התלמידים להבין מה הוא חינוך טוב יותר בשבילם.

הכותב הוא טום מודן, רכז חדשנות פדגוגית, רשת תיכון גימנסיה