קהילת מורים: מה זה משנה?

את תהליך הבנייה של קהילת המורים למתמטיקה בבית הספר שלנו, החממה הבית ספרית שלנו, התחלנו לבנות לפני שנה. הרעיון ליצור קהילת מורים עלה בשל התחושה שבצוות המתמטיקה אין גיבוש בין המורים וכי איננו לומדים מספיק זה מזו. צוות המתמטיקה שלנו הורכב ממורים בשני בתי ספר נפרדים – חטיבות הביניים "דגן" "שקד", שנפגשו לישיבות משותפות. חלק מהמורים התניידו ולימדו בשני בתי הספר וחלק מהמורים לימדו רק באחד. לצוות שלנו לא היו ישיבות נפרדות. הישיבות שקיימנו כללו בעיקר תיאומים, לוגיסטיקה והוראות. לא היה בהן מקום למשהו אחר, ואני האמנתי שניתן להביא לישיבות הצוות הרבה מאוד דברים אחרים המועילים לא פחות (ואפילו יותר) מהלוגיסטיקה והתיאומים.

כך קרה שיום בהיר אחד, לאחר 18 שנות הוראה שלי בבית הספר, מתוכן כ-6 שנים כרכזת מתמטיקה, הנהלת בית הספר הציעה לי לצאת להשתלמות "חממה עירונית", והמהלך הזה שינה את ההוראה שלי, את עבודתי כרכזת ואת כל עבודת צוות הוראת המתמטיקה בבית הספר.

וכך היה:

שלב ראשון: לפני
כאמור, עד להקמת קהילת המורים שלנו, בישיבות הצוות בעיקר עסקנו בבירוקרטיה, בבירור ההתקדמות וההספק של החומר בקרב המורים השונים ובמעבר על מבחנים עבור המורים לפני שהם מוחזרים לתלמידים. כך קרה שמורות ומורים בצוות שהיו להם דילמות וקשיים, או שלא ידעו איך ללמד נושא מסוים, לא קיבלו מענה בישיבות או מעמיתיהם, אלא פנו אלי באופן אישי בהפסקות, על רגל אחת.

משיחות עם מספר מורים, הבנתי שקיים צורך לעשות שינוי, להביא את הצוות למקום אחר. התחלתי לחשוב שצריך לשנות משהו.

אני באופן אישי הרגשתי שחסרות לי פגישות רק לצוות שלי, רק לצוות חטיבת הביניים "דגן". ישיבות צוות שבהן יהיה ניתן לתת מענה למורי ומורות חטיבת הביניים. ומעבר לזה, היה חסר פיתוח מקצועי בצוות, דרך בה כולנו יכולים להתפתח וללמוד אחד מהשני. הפיתוח המקצועי היה, עד לאותה נקודה, משהו שעשינו כל אחד ואחת לבד, במרכז הפסג"ה. בהווה לא הייתה שום למידת עמיתים, ולמידת העמיתים היחידה שהייתה קיימת בעבר, לפני שנים רבות, הייתה צפייה של מורים חדשים בוותיקים. למידה זו, מצפייה במורים וותיקים מלמדים, הייתה דבר שעזר מאוד, אך לא לווה דאז בשיחות עומק, משוב וכיוצא בזה.

מורות ומורים בצוות שהיו להם דילמות וקשיים לא קיבלו מענה בישיבות או מעמיתיהם

שלב שני: בונים קהילה
בתחילת התהליך, הרעיון של הקמת קהילה בית ספרית למורי מתמטיקה, מעין "השתלמות בית ספרית", נשמע לי זר.

הפתיע אותי שמישהו מצפה ממני להקים כזו קהילה ובעיקר לא הייתי בטוחה שאני אצליח לעשות זאת.

אבל לאורך ההשתלמות שעברתי ב"חממה העירונית" למנחי קהילות, הבנתי שזה הדבר שאנחנו כצוות המתמטיקה בבית הספר צריכים, וידעתי שיש לי על מי לסמוך שילוו אותי כמנחה ויסייעו לי להתגבר על המכשולים.

האמת היא שזה לא התחיל בקלות בהתחלה. לי היו סימני שאלה רבים, כאלה אישיים וגם מקצועיים. הייתי בהריון וחששתי שאולי אין זה נכון להתחייב למשהו שאני לא בטוחה מה יקרה איתו בהמשך. זאת ועוד, חששתי שיהיה עומס גדול שיוטל עלי. אך יותר מהכל חששתי שלא נספיק לעשות את כל מה שחשוב לעשות או שלא נצליח כלל להקים את הקהילה.

מעבר לזה, חששתי שאנחנו מספר מורים מועט מדי כדי למלא את המילה הענקית "קהילה" או "השתלמות למורים" – סך הכל 7 מורים ומורות. זה מספיק?

השנה התחילה וקבעו לנו במערכת שני שיעורים רצופים המיועדים לישיבת הצוות. השיעורים התקיימו בשעה קשה במערכת, ביום עמוס במיוחד. אף אחד מאיתנו לא ממש שש להגיע למשבצת הזמן הזו ולמעשה לקח לנו זמן להפנים בכלל שהשעות הללו אמורות להיות מוקדשות למפגש הצוות שלנו.

כשכן הבנו שאלו השעות שלנו, התחלתי לחשוש שחלק מהמורים והמורות לא ירצו להשתתף. כיוון שמדובר במעין השתלמות בית ספרית, תהיתי למה שמורות ותיקות ומנוסות יבחרו להשתתף בהשתלמות שכזו, יחד עם מורות ומורים צעירים? חששתי שהמורות הללו ירגישו שהן מוכרחות להשתתף במפגשים או יגיעו רק מתוך מחוייבות אלי, ולא יהיו פתוחות באמת לעשייה בקהילה.

וכך, במפגש הראשון כבר הבהרתי למורות ולמורים שהקהילה היא לא בשבילי, היא מוקמת למען המורים והמורות, למען הצרכים שלנו, צרכים אישיים של המורים המתפתחים בהוראתם וצרכים שלנו כצוות המורים בבית הספר. ומרגע זה לאט לאט קרה קסם. היה במפגש הזה משהו כל כך שונה משאר הישיבות שלנו: היה בו אוכל, דיברנו על החיים האישיים שלנו, למדנו להכיר אחת את השני מזווית אחרת, שלא קשורה לבית הספר, וזה יצר קירבה, גיבוש והרבה הומור. התחלנו ללמוד אחד מהשניה וזה היה פשוט אחר מכל מה שחווינו על לאותו הרגע. פתאום גילינו צרכים שלנו המורים שכבר שכחנו שקיימים. בקיצור – מהפגישה הראשונה יצאנו כבר משוכנעים, עם חיוך גדול.

דיברנו על החיים האישיים שלנו,  למדנו להכיר אחת את השני מזווית אחרת... התחלנו ללמוד אחד מהשניה וזה היה פשוט אחר מכל מה שחווינו על לאותו הרגע

שלב שלישי: אחרי שנה של עבודה בקהילה
היום הצוות שלנו הוא צוות שונה. קודם כל, הוא צוות ולא קבוצת מורים. מורים שמחים ונהנים להגיע למפגשי הקהילה. אני יודעת שהם מחכים לחלק האישי וכן למקצועי. נוצרה בצוות שלנו אווירה לא שיפוטית. אנו מכירים אחד את השניה ועובדים בשיתוף פעולה זו עם זה. הישיבות אינן תפעוליות יותר, אין בדיקה כמותית של "איזה חלק מהחומר כבר הספקתם". יחד אנחנו לומדים זה מזו, חושבים איך אפשר לתת יותר לתלמידים, לשים עליהם זרקור, להרים את החלשים ולקדם יותר את החזקים. אנו מקיימים דיונים על ההוראה שלנו, עוסקים בדילמות חינוכיות ומעמיקים במבחנים של תלמידים כשיש בכך צורך.

כל המורים בצוות מתחברים לצורך בקהילה. המורות החדשות מודות עליה במיוחד ומרגישות שהיא מהווה עבורן חלק משמעותי במיוחד בהכשרתן. אני מרגישה בטוחה ביכולת שלי להנחות את קהילת המורים. אני גם לא חוששת יותר מכך שאנחנו רק שבעה מורים, אנחנו צוות, וגודל הקהילה כגודל הצוות.

ברמה האישית אני מורה מזה 18 שנים, ומעולם לא עברתי תהליך דומה ומשמעותי כל כך בהוראתי. אני מרגישה שאני השתנתי – כמורה וכרכזת מתמטיקה. תפיסת התפקיד שלי כמורה וכרכזת התפתחה – בעבר הרגשתי שתפקידי הוא לוודא הספקים בחומר הלימוד מול המורים והתלמידים. היום אני תופסת את תפקידי כמלווה, מנחה ומובילה, את התלמידים ואת צוות המורים. אני מרגישה הרבה יותר יעילה כרכזת, ומעבר להכל – גם הרבה יותר כיף, מעניין ונעים לי בעבודתי.

יותר קל לי להיות אני עם המורות, המורים וגם עם התלמידים. אני מבינה את החשיבות של לראות את האדם שמאחורי ההספק ולכן אני מביאה יותר את עצמי בישיבות ובשיעורים וכן קשובה יותר לתלמידים, למורות ולמורים.

באופן דומה לכך, בשנה האחרונה, בעקבות התהליך שלי בקהילה, אני מרגישה שאני רגישה יותר ומכילה יותר תלמידים הזקוקים לסיוע אישי, לשיחה על הפחד לא להצליח (שמאוד נוכח בלימודי מתמטיקה), מאפשרת להם לספר לי על מצבם בבית, ואפילו לשאול אותי שאלות אישיות.

כל זה לא היה קורה אם לא הייתי משתתפת בקהילה ולומדת ממנה. בקהילה קיבלתי המון רעיונות, ובעיקר יכלתי לגלות דרך מורות ומורים אחרים שאפשר אחרת. פתאום ראיתי איך מורים אחרים מלמדים וגיליתי שאני יכולה ללמוד מהם. לא הרגשתי שהם עושים דברים בצורה נכונה יותר ממני או שאני חייבת לאמץ מהם את הרעיוניות, אלא שיש לי יותר מרחב לבחירה. שאני מגלה עולם חדש ועכשיו אני יכולה לבחור האם לטייל ולחקור בו, אולי אפילו לתקוע יתד ולהשתקע.

בימים אלו אני יצאתי לחופשת לידה, ועצוב לי לעזוב את הקהילה שהתפתחה. אני מרגישה שלאורך תקופה עמוסה היא הייתה לי מקור אנרגיה, תמיכה והנאה. וסביב היציאה לחופשה אני יכולה רק להסתכל קדימה ולתכנן מה עוד נעשה בעתיד כקהילת מורים.

בעקבות הקהילה אני השתנתי – כמורה וכרכזת מתמטיקה. בעבר הרגשתי שתפקידי הוא לוודא הספקים בחומר הלימוד. היום אני תופסת את תפקידי כמלווה, מנחה ומובילה, את התלמידים ואת צוות המורים

שלב רביעי: מה יהיה בעתיד?
בעתיד אני מאמינה שנגיע לפגישות בהן כל מורה מביא משהו מעצמו/ה. כל אחת ואחד יוכלו ליזום מפגש בנושא מסוים ולהביא דילמות וסוגיות בהן הם עסוקים. אני מקווה גם להכניס לתוך מפגשי הקהילה אלמנטים של צפיית עמיתים וחשיבה משותפת על שיעורים, בשל חוויות חיוביות שאני חוויתי כמורה מתחילה עם צפייה בעמיתים מנוסים ממני.

אני מאמינה שנמשיך ללמוד ולהתפתח, לעבוד כצוות ולקדם את התלמידים והתלמידות שלנו דרך הקהילה.

לסיום, רציתי להגיד תודה על הליווי שקיבלתי בחממה העירונית, ובמיוחד על הליווי האישי שקיבלתי לאורך כל השנה מהמנחה אמיר דוד שתמיד ידע למקד אותי, לתת רעיונות חדשים, לחזק ולעודד אותי. אמיר היה קשוב לי לאורך כל הדרך ובלי הליווי שלו לא הייתי יכולה להיכנס להנחיית הקהילה מהר כל כך וגם לא להבין את המהות של קהילת המורים באופן איכותי. האמונה, חוסר השיפוטיות וההנחיה סייעו לי להתפתח מעבר למה שחשבתי שאוכל.

--

החממה הבית ספרית המתוארת בכתבה הינה חלק ממודל יחודי של פיתוח חממות מורים בית ספריות למתמטיקה ומדעים, המופעל על ידי האגף להעצמה חינוכית בעיריית חיפה, בהובלת מכון ברנקון וייס.